בשעה טובה מצאתי זמן להרחיק עד לסינמה סיטי ולנצל את הכרטיסים לסרט "התמוטטות" באדיבות הקפה. כשחברה שלי שאלה אותי במה עוסק הסרט, זרקתי לה- "התמוטטות וול סטריט" והיא הנהנה בראשה ברצינות משתאה. אבל תכלס, לא אני ולא היא נכנסו לסרט מבינות מדי. ובאותו מצב בדיוק, יצאנו מאולם הקולנוע.

אני לא בטוחה שאני מתחברת לקונספט הזה, להגיע לסרט שאת מרכז עלילתו אני פשוט לא מבינה.

בהתחלה הדברים עוד ברורים. חברת השקעות גדולה, עובדים מעונבים, מחשבים ונוסחאות. חבורת "מפטרים" נכנסת ומתחילה בסבב עריפת ראשים. אין רחמים, שולחים הביתה בכירים כזוטרים. לא מסבירים הרבה, נוהגים בחוסר התחשבות, מנתקים את העובד מכל אמצעי אלקטרוני שחיבר אותו לעבודה, מציעים תכנית פיצויים מעליבה ומשלחים אותו עם שומר צמוד, לארוז את חפציו ולעזוב לאלתר. חוסר רגישות משווע אך ככה זה בחיים. הלב נצבט ונכמר, אבל הלאה, היום עוד ארוך. העובדים הנותרים יוצאים בערב לחגוג את הישרדותם ורק עובד חרוץ אחד, פותח קובץ נתונים שנתן לו אחד המנהלים לפני שפוטר. פותח, ומרגע זה הכל עתיד להתמוטט.

ברור שמשהו לא בסדר. מהמבט המודאג שלו, מהקריאה שלו לקולגה ולמנהל שמעליו לחזור למשרד היישר מהחגיגות, על מנת להעיף מבט בקובץ. ברור עוד יותר שמשהו לא טוב בקובץ הזה, כשכל הדירקטוריון נוחת אף הוא במשרד באמצע הלילה בעקבות הגילוי. זה ברור כשמש שכל החברה לקראת התמוטטות כשכמה שעות לאחר מכן, מוכרים בכוח במחירי רצפה את מה שזה לא יהיה שהחברה מחזיקה, מחפשים ראשים לתלייה ופוצחים בגל פיטורים נוסף.

אבל מה לא בסדר? או, זה משהו שלא הצלחתי להבין. מה בכל סדרת המספרים הזו הצליח להביא לגילוי שהחברה מפסידה כסף ואיך ברגע קטן אחד עובד זוטר מצליח לעלות על משהו כל כך גדול שמביא להתמוטטות החברה וחושף הפסדים שכבר החלו תקופה משמעותית לפני.

הרבה מילים משוק ההון נזרקו לחלל האוויר. מילים שאני שומעת כל יום בעבודה בכלל. פתיחת מסחר, אג"חים, הנפקות, מניות, מכירות, השקעות, ניירות ערך. וכמו בעבודה, גם בסרט- הן נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה. אני לא מבינה, לא מבינה, לא מבינה.

גם כשהבוס הגדול, ג'רמי איירונס המאיים, מבקש שיסבירו לו את הנתונים כמו לילד קטן, אני עדיין לא מצליחה להבין. זה קצת מתסכל, להבין פחות או יותר את הקו הכללי אבל לא להבין מה בעצם קורה, איך הכל מתמוטט, מה זה בדיוק הדבר הזה שמחרב עכשיו את כל העניינים.

ובצל ההתמוטטות הכלכלית הגדולה, יש התמוטטות אישית של כל אחת מהדמויות. המנהל הבריטי שלרגע אחד מקפיץ לנו את הלב בהישענו על מעקה מהקומה הטריליון של מגדל החברה עד שבסופו של דבר הוא מדלג חזרה אל הקרקע הבטוחה ואומר- לא היום; העובד הזוטר והנונשלנט, שמחשב משכורות של כל אדם, מרוצה בחלקו, שותה אלכוהול באמצע העבודה אך מתפרק בשירותים בבכי כזאטוט בן יומו;  המנהלת המתוקתקת (דמי מור במראה דודתי במיוחד) שפורעת את שיערה ויחד אתו את חייה, מביטה בפעם האחרונה מחלון משרדה אל אורות הכרך; האנליסט הבכיר הגאה (סטנלי טוצ'י), שבאבחה נסגרות עליו 20 שנות עבודה קשה והוא משוטט שעות כשאף אחד לא יודע מה אתו, בדרך אל ביתו ומשפחתו והבשורה המרה. ועוד מנהל, קווין ספייסי אחד, ששבור הרבה יותר מגסיסתה של כלבתו האהובה, וליד אותו אירוע אישי כואב, מצטיירים כל ההתמוטטות הכלכלית הזו ופיטורם של רוב מכריע מעובדיו כקטנטנים ולא חשובים ואנחנו כבר לא יודעים אם זה הגיוני או אבסורד.

בסופו המוזר מאוד של הסרט, כאילו נקטע באמצע או שכבר התסריטאי וגם הבמאי, ג'יי סי צ'אנדור, התעייף מבניית הסאגה, אני מביטה בסימן שאלה גדול לעבר חברתי. היא מביטה אלי באותו מבט, והיא דווקא מבינה נוסחאות ולוגריתמים. זה מנחם אותי. שתינו קמות בתהייה מה לעזאזל קרה פה עכשיו בתשעים הדקות האחרונות, אבל לא מתבאסות שבזבזנו את זמננו או משהו בסגנון. בניגוד למצופה, לא הייתה פה התמוטטות. לא לטוב ולא לרע. סתם, עוד סרט.