עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ירח אשכולית

    0

    עם הבוהן במטאל / הליצנים באים

    10 תגובות   יום שישי , 2/12/11, 00:03

     

    עם הבוהן במטאל (אגאלוך בישראל 25.11)

     

    הרבה מים זרמו מאז שאפסנתי את אוסף אלבומי המטאל שלי, והודיתי בפני עצמי שהמוזיקה שליוותה אותי לאורך כל גיל ההתבגרות כבר לא עושה לי את זה כמו פעם, ושהגיע הזמן להמשיך לאתגרים חדשים. לאט לאט מצאתי את עצמי שומעת פחות ופחות מטאל, ונפתחת יותר ויותר לסגנונות מוזיקאליים חדשים, עד שהמוזיקה שכל כך אהבתי כל כך הרבה זמן נעלמה בהדרגה מתוך הפלייליסט שלי, עד שכמעט לא נותר ממנה זכר.

    אך ברור שזה לא נגמר שם. עם השנים למדתי שטעם מוזיקאלי הוא עניין ספיראלי, או כמו שאומר פתגם סיני עתיק "פעם זונה, תמיד זונה". וגם אם עכשיו אני כבר לא ממש שם- משהו ב-DNA של המוזיקה הזאת עדין מעורר בי, לעיתים רחוקות אך מאוד נוסטלגיות- קצת ערגה, קצת התנשאות, ולפעמים, כשאף אחד כולל אותי לא רואה- גם קצת האד-בנגינג. אבל באמת, ממש מעט.

     

    למרות הריחוק העכשווי שלי ממוזיקת המטאל ומכל המתרחש ב"סצינה", ההודעה על הגעתם של "אגאלוך" ארצה עוררה בי פרץ נוסטלגיה בלתי נשלט. אחרי הכל, מדובר באחת הלהקות המרכזיות ביותר מימי גיל ההתבגרות שלי. פתאום היתי שוב בת 16.

    אמנם לא עקבתי אחרי "אגאלוך" ומעלליהם בערך מאז התיכון, מקומם בחיי חרוט בזכות שני אלבומים מצוינים שלהם- "Pale Folklore" (1999) מטאל אווירתי ואפלולי, צונן, עמוס באפקטים ואומנותי כמו שאלבום מטאל כבדבד רק יכול להיות; ו-"The Mantle" (2002) שלקח את הלהקה לוייב קצת אחר של חורפיות אקוסטית ומלנכולית, עתירת הגיגים על טיב הקיום, מסעות, טבע וחיפוש עצמי- אלבום שהיה עבורי, לאורך תקופה ארוכה, מעין אידיאל של יופי.

     

    ''

     

    יום שישי. ערב ההופעה. קצת לפני שחצינו את הגשר ל"רידינג 3" הבחנתי בחתול מת על האדמה. אמרתי לחברי להופעה שאין כמו חתול מת בשביל להיכנס למוד של הופעת מטאל, אבל אולי זו סתם בדיחה רעה.

    להופעה של "אגאלוך" הגעתי קצת כמו תיירת. קצת שייכת אבל גם מאוד זרה לעולם התוכן הזה. מרגישה שאני חלק ממה שקורה שם, אבל גם מנותקת משם בתכלית. לראשונה מזה שנים רבות רואה קונספט מוכר דרך עיניים אחרות, ושומעת את המוזיקה דרך אוזניים בוגרות יותר, עד כמה שאוזניים באמת יכולות להיות יותר בוגרות.

    הכל קצת זר וקצת מוכר. מכירת דיסקים? יש, כדרכה בקודש. קהל? הרבה נערים, הרבה בני עשרים פלוס, אבל יש גם בוגרים יותר. קוד לבוש? חלק לבושים לפי מיטב אופנת המטאל, וחלק קז'ואלים לחלוטין. אני מסתכלת מסביב ומנסה להבין מי הגיע מתוך נוסטלגיה ומי שם מתוך גילוי עדכני.

     

    ''

     

    עשר וחצי לפי שעון תל אביב, כמובטח. על הבמה עולה ישי שוורץ ("רייבן מיוזיק"), שהפיץ שנים ארוכות את אלבומיהם של אגאלוך בישראל, והאחראי על הבאתם להופעה בארץ, ומציג את ההופעה. הלהקה, כך מסתבר, עתידה לתת שני סטים עם הפסקה קצרה ביניהם. בסט הראשון ינגנו את החומרים העדכניים יותר מתוך אלבומיהם "Ashes Against the Grain" (2006) ו-"Marrow of the Spirit" (2010), הכבדים יותר, ובסט השני יתנו חומרים מאלבומיהם הישנים יותר. לפי מחיאות הכפיים נראה שהקהל הנוסטלגי מוביל.

    "אגאלוך" עולים על הבמה ומציגים את עצמם בתור להקה מהצפון הרחוק. צפון פורטלנד. מי שמכיר את המוזיקה מבין את ההלצה. מרבית להקות המטאל שמנגנות בסגנון דומה באמת מגיעות מהצפון. צפון אירופה.

     

    ורשמיי? סולן הלהקה, ג'ון היום, קצת דומה לטרול- אך זה די מוסיף לאותנטיות, וקצת מזייף- אבל לא שמתי לב כי נהניתי מהמוזיקה. הגיטריסט דון אנדרסון מאוד אוהב את "סיילם" (להקת מטאל ישראלית), ואפילו לבש חולצה שלהם במחצית הראשונה של ההופעה ודיבר על זה במחצית השניה. וייב קצת אמריקאי על הבמה, פרסומת סמויה-גלויה ללהקה אחרת מהעיר שלהם והרבה מחיאות כפיים. סיפור על כך שזו הפעם הראשונה שהם שחו בים התיכון, וזה "ביג דיל בשבילם", ואמירה מזדמנת של המילה "תודה" במבטא משונה.

    והמוזיקה? היה מעניין. אנרגטי. נוסטלגי. כבד מהצפוי, עמוס, ומעורר געגוע דווקא ל-"The Mantle" הצונן והמינימליסטי, מתוכו עשו רק שירים בודדים. והשיא האישי שלי? בשיר הנפלא "Shadow Our Pale Companion" הארוך והמורבידי. בלדה על מסע בטבע, התפעלות מהנוף וחיפוש עצמי נוקב בתוך כל אלה.

    שלוש שעות על השעון, וצעקות מהקהל "We Want More", והלהקה יורדת מהבמה. ותחושותיי? אמביוולנטיות. שמחתי על הגיחה אותה עשיתי את תוך העבר, ולמרות שהבנתי שאני כבר לא חלק מזה, אני יודעת שבצורה כזו או אחרת תמיד אשאר עם הבוהן בתוך המטאל.

     

    ''

     

     

    הליצנים באים (טייגר ליליס בישראל 26.11)


    בתפנית חדה של 180 מעלות חזרתי אל הקומפורט זון שלי יום לאחר מכן ב"בארבי", אל זרועותיו של הביזאר המשובח ביותר במלוא תפארתו. "טייגר ליליס"- שלישייה תיאטרלית, ידועה לשמצה ונוטפת זימה הישר מאנגליה הרחוקה, שהקפיצה את ה"בארבי" במופע של פאנק קברט עם מקצבים צועניים, הומור שחור, ותכנים קונטרוברסליים.

     

    ''

     

    לפני תחילת המופע, הכרתי לי שתי חברות חדשות. או חברים. או חבר וחברה. חצי חצי. לא ברור. מה שברור הוא ש"בורדל טוטאל", קבוצת שחקנים מתחום התיאטרון, אמנות הרחוב והקרקס, הסתובבו ברחבי ה"בארבי" בתלבושות פאטיש-קרקס ססגוניות וקיימו קבלת פנים תיאטרלית לאורחים. הדמויות השונות דיברו עם הקהל וקיימו איתו אינטראקציה, גנבו לו את המצלמה (או שרק לי?) והכניסו את הנוכחים אל תוך עולם התוכן שלהן.

    הפוסטרים מבשרים, כי ב-9-10 בדצמבר הם יחזרו ל"בארבי" ליומיים רצופים של מופעי קרקס אינטראקטיביים, עם דמויות צבעונית, תיאטרון, קרקס ושטיח אדום שנפרש בשביל האורחים, כסאטירה על התעשייה ההוליוודית הנוצצת ופארודיה על טקסי השטיח האדום מלאי הגלאם.

     

    ולמנה העיקרית. ה"טייגר ליליס" הוא הרכב בן 3 חברים, שנוסד באנגליה בשנת 1989. בראש הלהקה עומד הליצן הרשע (או המופתע) מרטין ג'ק, סולן ומוזיקאי מחונן, שגדל בסוהו של לונדון, מעל בית בושת משגשג. הוא מנגן על גיטרה, אקורדיון ופסנתר, ומפגין שליטה ווקאלית מרשימה כשמפזז בין אנפוף בתדרים גבוהים (או אליבא דה ויקיפדיה- פלסט), לנהמות נמוכות ומחוספסות. לצדו מעטרים את הבמה המתופף אדריאן היו, והקונטרבסיסט אדריאן סטאוט, הלבושים לפי מיטב אופנת פאנק-קברט ג'נטלמנית, והשלושה לא שוכחים להחצין כמה שיותר מהתיאטרליות שלהם בדיאלוגים סתומים, אביזרים שטניים ומימיקות מגוונות על הבמה.

     

    ''

     

    ה"בארבי" מפוצץ. לא רק באנרגיות, אלא גם באנשים. אני תוהה לעצמי איך להקה כל כך איזוטרית הצליחה להביא כל כך הרבה קהל, (ועוד קהל כל כך מגוון) ומתרשמת מחדש מהאינטראקציה המופלאה בין הליליס למעריציהם.

    גם כאן- שני חלקים להופעה. הלהקה מבצעת שירים מתקופות שונות, ולא שוכחת להשחיל קצת מהמחווה שעשו לאלבומו הנפלא של טום וייטס "Rain Dogs". המקצבים השמחים מתחלפים לנעימות נוגות, וחוזרים במהרה אל הביזאר הקצבי, והקהל של ה"בארבי" משתומם, עושה איזה פוגו קטן, מדליק זיקוקים ומפריח בועות סבון.

     

    לא רק הופעה אלא שואו של ממש. אירוע גאוני שתולש את הצופה מקונטקסט של המקום, ומכניס אותו לעולם תוכן שונה בתכלית. לקברט פאנק ברלינאי עם גרוב צועני, לאופרה, לפנטזיית פורנו או לביבים ואשפתות של סוהו. לא משנה. הטייגר ליליס הם חוויה לא פשוטה לעיכול ובלתי נשכחת בעליל.

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/9/12 12:49:
      גם לי יש פלאשבקים מלהקות ילדותי. את מתארת יפה את ההרהורים העולים לנוכח הנוסטלגיה
        23/12/11 16:05:
      מטאל לא דיבר אלי אף פעם אבל בהחלט מעניין ... תודה *
        5/12/11 20:45:
      TNX
        3/12/11 22:38:

      יופי של פוסט.
      שבוע טוב ומחויך יקירתי..♥♥♥

      ♫•*¨*• ℒℴνℯ.....♫•*¨*• ℒℴνℯ.....♫

        2/12/11 23:46:
      iofi shel ashkaha toda al a shituf
        2/12/11 13:35:
      מושקע ומושך.
        2/12/11 13:33:

      צטט: Soul Sista 2011-12-02 13:22:58

      על אגאלוך ויתרתי.אף פעם לא הייתי ילדת מטאל. אבל הטייגר ליליס נתנו הופעה נפלאה והקהל היה שמח במיוחד. אגב, זה מרטין ז'אק, לא מבטאים את הסיומת הצרפתית (סליחה על הפוינדקסטריות)

       

      תודה על ההערה, באמת תהיתי בעניין השמות. יתוקן.

        2/12/11 13:32:

      צטט: KLGERY 2011-12-02 12:50:36

      אהבתי. פוסט מושקע ויפה

       

      תודה רבה..

        2/12/11 13:22:
      על אגאלוך ויתרתי.אף פעם לא הייתי ילדת מטאל. אבל הטייגר ליליס נתנו הופעה נפלאה והקהל היה שמח במיוחד. אגב, זה מרטין ז'אק, לא מבטאים את הסיומת הצרפתית (סליחה על הפוינדקסטריות)
        2/12/11 12:50:
      אהבתי. פוסט מושקע ויפה