עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    מאניבול: זמן של מספרים

    14 תגובות   יום שני, 21/11/11, 10:41

    ''

     

     

    כשדלקו האורות בסוף הסרט מאניבול, לא היסס בחור אחד בשורה קדמית לשאול בקול רם, האם היו מביאים את הסרט הזה לישראל אם לא היה מדובר בבראד פיט? אותו בחור, המשיך ותהה בקול רם – את מי לעזאזל מעניין סרט על בייסבול. ובכן, בחור יקר – טעית. זה אמנם סרט עם בייסבול, אבל זה ממש לא סרט על בייסבול.

     

    איכשהו הבייסבול לא ממש תפס בעולם, חוץ מבארצות הברית. אבל שם? שם זה כמעט קודש הקודשים, או לפחות בסדר גודל של הכדורסל, אבל אל תתפסו אותי במילה. בהתאם לכך לא הרבה סרטי בייסבול תפסו בארץ. אני מנסה לפשפש בזיכרוני החלוד ולעשות ניים דרופינג לסרטים מהסוג הזה שכן בלטו בארץ ורק שלושה הצליחו לעשות הום ראן. השלושה היו כמדומני: ליגה משלהן, שדה החלומות והזדמנות שנייה. אני מניח שדווקא שני סרטים הראשונים הצליחו להגיע אל הקהל, לא בזכות הנושא כי אם בזכות הכוכבים שלהם: מדונה בראשון וקווין קוסטנר בשני (בימים שעוד שניהם משכו קהל לבתי הקולנוע) והשלישי בזכות סנדרה בולוק והאוסקר הראשון שלה. אז מה יהיה במקרה של מאניבול? סבירות גבוהה שאם יתפוס הסרט בארץ, זה לא יהיה בזכות הנושא – זה בגלל פיט (והמועמדות הכמעט ודאית שלו לאוסקר). אבל משהו בכל זאת כן מטריד אותי בכל העניין הזה. אני מודה, הספורט נוכח כאן בכל סצנה וסצנה אבל לקרוא למאניבול דרמת ספורט, זה יהיה נכון אבל לגמרי לא מדויק.

     

    מאניבול בעצם משמיע בקול רם, את מה שלא מעט ארגונים בארץ ובעולם עושים בעשור האחרון – מתרגמים את הכל למספרים. במילים אחרות – מדידה והערכה של עובד על ידי תרגום עבודתו למספר. נתון. סטטיסטיקה. מדור הספורט נוחת ב TheMarker פינת כלכליסט. אפשר להתקומם נגד זה, אפשר לכעוס ולהתעצב על "איך העולם הפך לטכנוקרטי וקר" ולהתקשות להאמין שזה מגיע גם אל הספורט, אבל במקרה של מאניבול זה ניצחון הקטנים על הגדולים. העניים על העשירים. האנדרדוג על הסוס המנצח.

     

    אז לפני שאתם נבהלים מיותר מדי נתונים ומספרים בערוץ הספורט שלכם צריך לעשות קצת סדר בסיפור. בראד פיט הוא מנהל מקצועי של קבוצת הבייסבול הכושלת של אוקלנד. פיט תולה את הסיבה לכישלון בכך שהתקציב הזעום של קבוצתו לא מאפשר לו להביא באמת שחקנים מצוינים אל הקבוצה. מספיק לקרוא קצת מאוד עיתוני ספורט אבל לא רק אותם בשביל לדעת שכוכבים גדולים עולים הרבה כסף ובדרך כלל הם מצדיקים את זה. בקיצור, מסי – לא היה יכול לעבוד שם (אילו היה עוסק כמובן בתחום). חיבור עם אנאליסט צעיר בוגר תואר בכלכלה מייל (ג'ונה היל המתוק אימים במהפך מטורף) עוזר לו בעצם להפוך את השחקנים לסטטיסטיקות. למספרים. מי עשה הכי הרבה "הליכות", "הום ראן", חבטות ועוד מרעין בשין שאין לי מושג בהם ולהתחיל להצליב מידע. לא עוד כוכבים, אלא קבוצה שתורכב מהשחקנים שהנתונים הסטטיסטיים שלהם יתנו בסוף את הכסף – את הנקודות והניצחונות. זה לא כל כך פשוט לשנות סדרי עולם, להילחם מול דירקטוריון שמצד אחד רוצה תוצאות ומצד שני לא משחרר את החבל. זה גם מצריך המון אמונה בתכנית שאפשר להמשיל אותה לסיבוב פרסה במהירות של 100 קמ"ש. צריך להיות מאוד מיומן בשביל להצליח לעשות את זה. זה גם לא כזה פשוט כשמאמן הקבוצה (פיליפ סימור הופמן) לא שותף ולא מאמין במהלך. היופי במאניבול שהוא קצת מנפץ את הבועה הזאת שנקראת כוכבות. למה לשלם לכוכב מיליוני דולרים כשהוא לא בהכרח מצדיק אותם? אפשר להשליך את זה על עוד כמה תחומים בחיים. תפתחו את העיתונים, אתם יודעים מה – אפילו את פנאי פלוס. האם הוליווד יורה לעצמה ברגל?

     

    מאניבול מפרק את הדילמה, את האמונה, הסדקים בה ואת הכישלונות ברגישות רבה. מהר מאוד הראש מתקדם עוד כמה צעדים קדימה ושואל שאלות שיש לשאול אותן – האם הכל זה כסף? מה מקומו של המאמן – איש השטח האמיתי בכל הסיפור ומה מקומם של השחקנים? ובכלל- האם כולנו בובות בידיהם של מנהלים גדולים מאיתנו? אל תענו לי אפילו, אני יודע את התשובה.

     

    בנט מילר במאי הסרט, מי שעשה את קפוטה המצוין בחר קצת להזניח את כוכב סרטו הקודם – פיליפ סימור הופמן ומתרכז בדמויות של בראד פיט ובג'ונה היל. לעומת שני אלה כל השאר יוצאים די חיוורים (רובין רייט ל3 דקות? זהו?). אבל בכל זאת, מאניבול מצליח להביא אל הקולנוע רוח אחרת, קצת יותר מתוחכמת ומכובדת מאשר שאר הסרטים שציינתי בהתחלה. יש בו משהו שמזכיר לפחות ברוח, את הבית הלבן ולא בכדי (ארון סורקין אחד התסריטאים הוא התסריטאי של הבית הלבן). לפעמים זה יוצא קצת קורקטי מדי, אמריקאי מדי ופחות מדי מלוכלך ואמיתי. אבל וזה האבל החשוב ביותר - היכולת לקחת צופה שלא מבין כלום בספורט (ועוד אחד כזה שבכלל לא מוכר בארץ) ולהפוך אותו למשהו מלהיב ולא משעמם לשנייה, זה הישג גדול. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/12/11 23:46:
      ביקורת מצויינת. כתובה היטב. מסכימה עם כל מילה. נהניתי מהסרט מאוד.
        10/12/11 07:46:
      עשית לי חשק לסרט, אז בנתיים הסתפקתי בטריילר, שעשה לי עוד יותר חשק לראות את הסרט. תן קצת כוכבית לעם היהודי ג'וש היל הוא עוד שחקן יהודי מהדור החדש והמוכשר ששוטף את הסרטים החדשים .
        23/11/11 19:43:
      הביקורת שכתבת , רותם, היא יצירה בפני עצמה.. אהבתי .. את הזרימה הקולחת הבהירות והעניין שעוררת תודה
        23/11/11 14:33:

      לא סתם בייסבול ופוטבול כ"כ פופלארים בארה"ב, 

      זה משחק שאתה יכול לשחק גם אתה לבן גדול ושמן . בתנאי שיש בסביבה איזה כושי מהיר שירוץ בשבילך .

       

      למה היפנים מטורפים על בייסבול, זה כבר נשגב מבינתי .

      יש מצב שהם סתם אוהבים להרביץ עם מקל .

        23/11/11 12:16:

      צטט: ranbo3 2011-11-23 11:37:19

      כמו בעוד כמה תחומים, מפיצי הסרטים בארץ מחליטים עבור הקהל מה מעניין אותו, ומה לא . כמה מסרטי הבייסבול והפוטבול האמריקאים הם סרטים מצויינים, לא רק בתור סרטי ספורט, אבל לא הוקרנו בהקרנות מסחריות בארץ, כי בארץ שלנו רק כדורגל מעניין את הציבור הברברי . (אגב, הזדמנות שנייה הוא סרט פוטבול) .

       

       

       

      אתה רואה? בשבילי פוטבול ובייסבול הם בדיוק אותו דבר חיוך

        23/11/11 11:37:
      כמו בעוד כמה תחומים, מפיצי הסרטים בארץ מחליטים עבור הקהל מה מעניין אותו, ומה לא . כמה מסרטי הבייסבול והפוטבול האמריקאים הם סרטים מצויינים, לא רק בתור סרטי ספורט, אבל לא הוקרנו בהקרנות מסחריות בארץ, כי בארץ שלנו רק כדורגל מעניין את הציבור הברברי . (אגב, הזדמנות שנייה הוא סרט פוטבול) .
      פוסט מעניין.נראה לי שכבר הרבה שנים יש את הסטטיסטיקות בספורט האמריקאי, במיוחד בכדורסל ובבייסבול. מעציב לראות איך הצליחו להוציא את הכיף ממשהו כמו ספורט ולהפוך אותו לעניין של סטטיסטיקאים. אם אני לא טועה, אז גם היפנים משוגעים על בייסבול. לי אישית בראד פיט לא עושה את זה, מעדיפה את ג'ורג' קלוני.
        22/11/11 10:41:
      למרות חוסר חיבה לספורט בדר"כ, אני אוהבת סרטים בהם החלשים מנצחים את החזקים, העניים את העשירים ולפעמים הרוח את הכוח ולכן חלק מסרטי הספורט, בהחלט מרתקים בעיני. *
        22/11/11 09:29:
      אוהבת סרטי ספורט כשברובם הסיום נוגע ללב, במקרה הזה הסוף לא היה הכי אידאלי. בכל מקרה אהבתי
        22/11/11 01:48:
      טוב, עוד סרט שנכנס לרשימת "חייבת לראות בהזדמנות" (יחד עם אחינו האדיוט). סקרנת!
        21/11/11 20:02:
      מוכרח להודות שהסתקרנתי. לא מוצא את בראד פיט שחקן יוצא דופן בכשרונו, וטוב שהוא לא אמור להחזיק את הסרט, אלא התסריט.
        21/11/11 13:02:
      על פניו זה עושה רושם של סרט ספורט אבל בעצם הספורט הוא רק הרקע ובראד פיט מוכיח שוב שהוא לא רק פרצוף יפה.
        21/11/11 12:49:
      זה הספר לקנייה באמאזון- מומלץ ביותרhttp://www.amazon.com/Moneyball-Art-Winning-Unfair-Game/dp/0393057658
        21/11/11 12:48:
      הדבר הגדול בתפיסת המאני בול הוא היכולת להסתכל על מכלול נתונים סטאטיסטיים "לא חשובים" ולהוציא נתוני אפקטיביות. בכדורסל- לא נמדוד את מספר החסימות, אלא את האחוז מכלל החסימות שאכן הגיעו לשחקני הקבוצה שלך. בכדורגל לא את אחוז המסירות המדוייקות, אלא את כמות הנגיעות בכדור שנגיעה לאחר מכן יצרו "קו פתוח" לשער וכיוב. התפיסה הזו ניתנת למימוש גם בחיי היומיום- למדוד כמה פעמים ביום העובד פתר בעיה שטיפלו בה יותר משלושה אנשים ולא כמה שעות הוא עשה, או כמה מיילים הוא שלח, לדוגמה... התפיסה הזו יכולה להביא למצב בו אתה מוציא משאבים פחותים על תפוקה גבוהה יותר, פשוט כי אתה מודד רק את הנתונים שמקדמים אותך ולא את הנתונים שנחשבים ל"איכותיים". על נדב הנפלד (ועל בראיין רנדל) אמרו שאי אפשר למדוד את מה שהוא עושה בסטטיסטיקה. אז זהו, אפשר.