עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    הזמן ליצור

    ביקורת על תמר אייזנמן הופעת השקה בבארבי לדיסק: time for creation

    הזמן ליצור

    6

    מוזיקה  תמר אייזנמן

    3 תגובות   יום שישי , 11/11/11, 20:47

    בשעה עשר אפס אפס אנחנו נכנסים לבארבי בתל אביב. הרחבה המוכרת שבדרך כלל משמשת למופעי עמידה, מלאה כעת בכיסאות ושולחנות. למען האמת, אני מתקשה להיזכר אם הזדמן לי בעבר להיות בבארבי במופע ישיבה, אבל באותו רגע אין לי תלונות שכן ממילא אני מתאוששת ממחלה כך שזה דווקא יכול להיות טוב לי, לשבת קצת. הבירה שאני מזמינה הולכת ודאי מעולה בשילוב עם התרופות נגד צינון שאני לוקחת ואני מזמנת לעצמי אקספרימנט מעניין. כ-45 דקות אנו ממתינים, בזמן הזה אני דואגת לעדכן את ידיד שלי בכל רגעי השבר בשבוע האחרון ותוהה למה לעזאזל זה כל כך קשה פרידה, גם אם אני זו שיזמה (ועכשיו מצטערת? מפחדת? מתחרפנת?!).

    את "Time for Creation", הדיסק החדש של תמר אייזנמן, שמעתי לראשונה בחג סוכות, שבוע אחרי שנפרדתי ממנו.  ברחתי אז למקלט בבית של חברה ששהתה בחו"ל והתכנסתי בלבד שלי, כסוג של הלקאה עצמית. ההאזנה לדיסק במצב הזה, הייתה ספוגה במוד מלנכולי, שבאותה תקופה, הוביל לנטייה שלי לפרש את הכל באותו אופן. וכך, המוסיקה הנעימה שבקעה מן המערכת, התמזגה באופן מושלם עם דמעות, ספלי קפה וספר פסיכולוגיה בגרוש.

    הייתי שמחה להגיד שחודש אחר כך אני במקום אחר, אופטימי יותר. אבל מסתבר שיש לי דרך ארוכה לעבור עד שאזכה לראות קצת אור. לא שזה פגם כהוא זה בהנאה שלי מההופעה. מצאתי שבזמן האחרון הופעות הפכו לסם אנרגיה ושכחה זמנית, וההופעה של אייזנמן לא הייתה שונה בכך, ברובה.

     

    היא עולה לבמה, מהממת ומרשימה, בלוג וינטג'י-רוקיסטי מוקפד ופוצחת ב- The way you say it השקט יחסית ומיד אחריו, ללא השתהות, מגיעות שלוש מחיאות הכפיים המסמנות את ראשיתו של Sun המעולה.

    שני שירים. זה מה שלוקח לי להיכנס לאווירת אייזנמן ועכשיו אני שלה, כרוכה אחר אצבעותיה הפורטות בצורה מושלמת עד כאב בגיטרה, תחילה החשמלית ולאחר מכן האקוסטית.

    בשלב זה משתפת אייזנמן את הקהל שלמיקי ורשאי, הבאסיסט, נולדה בת (או בן?). האב הטרי והנרגש עדיין עונד על פרק כף ידו את הצמיד מחדר הלידה ומאוחר יותר הוא גם ישתף שכבר לא ישן שלושה ימים ברציפות.

    המופע, כולל ברובו שירים מהדיסק החדש ומספר להיטים מהדיסקים הקודמים, כיאה להופעת השקה. הקהל המורכב ממעריצים נאמנים, מפליא לפזם אותם בעל פה.

     שיר מהדיסק הקודם, Gymnasium הוא: I Know, השקט והעצוב. אבל מיד אחריו כבר קשה להישאר ישובים בכיסא כשצלילי Electric Boy מהדיסק החדש מושיטים אלינו יד דמיונית שמושכת לרחבה ומלווה בהמשך גם בהזמנה הנונשלנטית של אייזנמן עצמה, כאשר בשיר High Now, היא כבר מבהירה לקהל בהינף יד שהגיע הזמן לקום מהכיסאות ולהתקרב. אני עדיין נאחזת בעקשנות לא ברורה בכיסא, בעצמי לא ממש מבינה למה ומדוע.

    זה נפסק בבת אחת כאשר ב-If I grow ידיד שלי מציע שנקום גם אנחנו ואני מקבלת את ההצעה בהיסוס. שם, קרוב אליה כשכמעט אפשר לגעת, בין קהל שמתאים את עצמו לקצב בשמחה, אנחנו חשים נוח לתת דרור לאנרגיות שעד לפני כמה רגעים עוד אצרנו בתוכנו ישובים בכיסאותינו בנימוס. חבל רק שמיד אחר כך, ההופעה מקבלת אופי אקוסטי יותר, שגורם לנו לתהות האם נהגנו בחוכמה כשנטשנו את מושבנו.

    הנה כך השיר 2 Step Dance הנוגה אשר משרה עלי עצבות קלה. השיר מלמד ריקוד חדש, ריקוד שרוקדים לבד, אבל לי עדיין קשה ללמוד את הצעדים. לכן אני כל כך שמחה כשהשיר העוקב הוא New Touch האופטימי יותר.

    אייזנמן מפליאה בשליטתה המושלמת באקורדים ומשחק וירטואוזי מדהים בין המיתרים, אך היא לא היחידה שגורמת לנו לעצור נשימה. אני לא זוכרת באיזה שיר זה קרה, כשנגן הסקסופון ביצע סולו ארוך ומושלם שיצא מטווח השיר והפך לפרי בריאה מוסיקלי בעל חיים משל עצמו. ואולי זאת בדיוק הסיבה שאני לא זוכרת באיזה שיר זה קרה, כל מה שאני זוכרת זו נגינה מדויקת ומרשימה, מלאת קצב ומקצועיות. לא לחינם שיבחה אותו אייזנמן כשהטיבה לכנות אותו: "גיא 'שלא ייגמר לעולם' דהן", כאשר סיים את קטע הסולו והסדיר את נשימתו.

    עוד דבר שזכור לי היטב מההופעה היא גרסת כיסוי שמתעלה על המקור ל-Things will never be the same again (שביצעו בזמנו Left Eye המנוחה ומלאני סי, שתיהן הצלעות היותר מוכשרות בהרכבים נשיים שונים כל כך באופיים), כולל הודאה נבוכה של אייזנמן בתחילה כי היא אינה מצליחה להיזכר בשורה הראשונה של השיר ובעצם גם לא בשנייה, אז היא תתחיל מהפזמון- זה עובד ואחר כך היא שרה את כל השיר מבלי להתבלבל.

    לפני Creation , שיר הנושא מהדיסק החדש, היא מדברת על יצירה, התחלות חדשות ותקווה ועל כך שצריך להפסיק להיות ציניים לרגע, כי בחודשים האחרונים באמת היה פה פתח לתקווה.

    ב-So Easy,  אני מסבה ראשי וקולטת שחלק מן העומדים פרשו לישיבה רגעית על המדרגות. ביניהם גם הידיד שלי, שבניגוד אלי, כן עובד ובניגוד אלי, כן מתחיל להיות מעט מודאג מהשעה המאוחרת ויום העבודה שמחכה לו למחרת. אכן, לא פשוט ללכת להופעה באמצע שבוע, עבור הלא מובטלים מבנינו. מזל שאני מובטלת!

    בשיר Gazed Ankle אני מתיישבת לידו על פיסה קטנה של מדרגה ושוב שוקעת במחשבות, הפעם גם לא עושה מאמצים לשדר עסקים כרגיל. ברכיה ברורה (וכואבת) שאני מקבלת ממנו, גורמת לי להתאפס ולהבין שחלאס, מספיק לרחם על עצמי, זה לא המקום ולא הזמן (יש לי את כל הלילה בשביל זה). בגלל זה לצלילים הראשונים של Hit Me אני כבר קופצת ממקומי וחוזרת לקדמת הבמה לקפוץ ולהשתגע.

    להדרן אנחנו מקבלים את Break these chains העוצמתי. את השיר האחרון, Dreams היא שרה בשקט וברקע הפזמון "If only dreams can grow up with us, We won't be stuck with the one's we had" אני תוהה ביני לביני אם אולי ארפה מחלומות, אצליח להגשים אותם. עם התהייה הזו אני נוסעת חזרה הביתה, מקיבוץ גלויות בדרום תל אביב, לשכונת פרברים בגבעתיים, מסלול אחרון לפני שאני מעיזה לנסות ולהגשים חלומות שטרם הספקתי להעניק להם כותרת.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/11/11 12:51:
      כשהשיר נכנס לנשמה, הוא ידחף אותך להגשים את שאיפותיך.
        14/11/11 09:15:
      אם תרפי מהחלומות, תצליחי להגשימם, זהו חוק המאמץ המזערי...
        12/11/11 09:53:
      מלאני C, זו באמת המקור. חיברתי את השיר לספייס גירלז כולן. אני מבין עכשיו למה התחברת לאלבום האחרון שלה, אבל אני אמשיך לדבוק בקודם, לטעמי היותר מוצלח .. אני לא מצליח לשחזר את תמונת הרוקדים, לא זיהיתי אותך שם... אבל את אבנר בטוח זיהית בין הרוקדים. יש לו נוכחות.!