עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    100% חברות

    2 תגובות   יום שני, 7/11/11, 01:40

    את הטיול לפריז תכננו מחודש דצמבר 2009. זה היה אחרי ששתינו הסכמנו שבני הזוג שלנו מעפנים על שמוותרים ככה בקלות על אופציה לטוס אתנו לעיר האורות הרומנטית, כל אחד מסיבותיו הוא, והבנו שאין על כוח נשי ובמילא עדיף חברה תומכת שופינג מגבר מקטר. נדברנו לטוס בתקופת החגים, מתישהוא במהלך מאי. אני, שהייתי אז בשירות קבע לחוץ, הייתי אופטימית להשיג כמה ימי חופשה במקום עבודה שלא מכיר את המונח "חופש" והיא, שבאותה תקופה עדיין חיפשה תעסוקה, הניחה שלא יעשו לה בעיות בעבודה ההיפותטית. זה לא שכבר שרבטנו יומן מסע ותחנות בגדר חובה, אבל השתעשענו בשליחת לינקים זו לזו על כתבות מאתרי תיירות למיניהם ודמיינו את עצמנו במעילים ארוכים רומנטיים ומאפה בריוש עם קפה, מטופפות במגפיים על מדרכות פריז הרטובות מגשם.

    אבל בחודש אפריל 2010 השתנו התכניות. כאב בטן מטריד שהחלה לחוש הלך וגבר ובסוף השתכנעה לעבור בדיקה שגרתית שלא סייעה בדבר והרופא הפנה אותה לביופסיה. כשהתקבלו התשובות, הן לא היו טובות. סרטן בבלוטות הלימפה, הודג'קינס. "מה שהיה לצ'ארלי מ'שולחן לחמישה'" היא הסבירה לי בטלפון, כשסיפרה לי את החדשות. אני זוכרת את הבוקר שהיא סיפרה. התקשרתי אליה בעודי ממתינה לאוטובוס שעובר על רוטשילד, שייקח אותי לקריה. היינו אמורות להיפגש בלילה שלפני והיא סימסה שהיא עייפה ונאלצת לבטל. היא גם כתבה שהיא לא יכולה לדבר. לא ישנתי כל הלילה. ניסיתי להרגיע את עצמי שהמסרון בכלל לא קשור לזה והיא פשוט עייפה. זה קורה לכולנו. אבל לא נחלתי בכך הצלחה. מוקדם בבוקר, כבר לא התאפקתי. הרצתי בראש תשובות  אפשריות שאענה לכל תרחיש שיעלה ואחרי נשימה ארוכה, חייגתי אליה. אך כשהיא סיפרה, לא אמרתי דבר. קפאתי ונאלמתי לתוך עצמי. האבסורד היה, שמאותה שיחה ובכל ההתמודדות שלה עם המחלה, תמיד נדמה היה שהיא זו שמנחמת אותי.

    "לא יודעת, אני במקומך לא הייתי מציעה לה, מכל הסרטים שיש עכשיו, ללכת דווקא ל-50/50", אמרה לי חברה טובה אחרת כשמיהרתי להזמין חשבון אחרי ארוחת בוקר משביעה, על מנת להספיק בזמן לסרט. אבל כשראיתי את הפרומו, על התמודדות של שני חברים כשאחד מהם מגלה שהוא חולה במחלה, ישר חשבתי עליה. זה לא שהצעתי פה את "תנאים של חיבה" או "חופים". על פניו מדובר בקומדיה שבוחרת להתמודד עם נושא כבד בצורה הומוריסטית. העובדה שהשחקן הראשי הוא ג'וסף גורדון לויט, הזכור לשתינו לטובה עוד מימיו כילד בסדרה "מפגשים מהסוג האישי" וגרם ללב שלי להתכווץ מספר פעמים בסרט "500 ימים עם סאמר", בכלל לא הזיקה. וגם, קיוויתי, אולי מתוך ראייה משותפת שלנו של סרט שעוסק בנושא, יצמח לי האומץ להתנצל על האופן בו התנהגתי בהתחלה, כשבמקום להיות שם בשבילה, הייתי עסוקה בלברוח.

    הסרט 50/50 בבימויו של ג'ונתן לוין, מבוסס על תסריט שכתב ויל רייזר, בהשראת סיפור חייו האמיתי ועיקרו- התמודדות עם מחלת הסרטן בדרך הישנה והטובה- הומור. ג'וסף גורדון לויט האיכותי והיפה עד כאב, מגלם את אדם, בחור צעיר בן 27, שמשמש מפיק בתכנית רדיו. החיים שלו כביכול לא רעים בכלל- בת זוג יפה ומוצלחת (ברייס דאלאס הווארד), חבר מגניב ומסור (סת' רוגן) ועבודה טובה. סדק ראשון בתמונה המושלמת מתגלה עוד לפני שאדם יושב בחדר הרופא ומגלה על מחלתו. זה קורה כאשר הוא מתוודה בפני חברו הטוב שלא שכב עם בת הזוג מזה שלושה שבועות. מעין רמז מטרים על כך שמשהו בזוגיות הזו לא ממש מתפקד. הסרט מגיע מהר מאוד לנקודה בה מתגלה הסרטן, בסצנה קצת לא אמינה של רופא חסר רגש שפשוט זורק שלל מונחים רפואיים לחלל האוויר שלא מותירים ספק שלמרות כל הג'יבריש, בסרטן עסקינן. מכאן, בעצם, ניתנת יריית הפתיחה לעלילה, שמתפצלת לכמה קווים כשהמכנה המשותף לכולם הוא ההתמודדות עם הנושא כמבחן למערכות יחסים מרכזיות של הגיבור. ראשית והמרכזית והסיבה בגללה חשוב היה לי לראות את הסרט עם חברתי, היא מערכת היחסים בין אדם לקייל, חברו. כשקייל מתוודע למצב, הוא מתמודד עם הבשורה די בקוליות. הוא ממשיך להיות מגניב, מספר בדיחות, אפילו מנצל את מצבו של החבר החולה על מנת להשיג כמה שיותר בחורות. לעתים נוצרת תחושה מעט לא נוחה, עד כמה יחלוב קייל את הסרטן של חברו לטובתו האישית? אבל סת' רוגן משכנע כל כך כחבר טוב ואיכפתי, שגם בטרם נגיע למסקנה שזוהי בעצם דרכו שלו להתמודד ושכל העניין הזה גם לו לא קל, עדיין נחבב אותו ולא נוכל באמת לכעוס על ההתנהגות שלו.

    האופן בו קייל מתמודד עם המצב, בהומור, בלי טרגדיות ובעיקר, בלי להתרחק מאדם, גורם לי להרגיש לא נוח. אולי הייתי דרמטית ולחוצה מדי באופן שבו התנהלתי כחברה? בדרך בה לא יכולתי להתייחס למצב בהומור ונאלצתי להחניק בכי בכל שיחה שהייתה לי אתה ואחר כך לקלל את עצמי שאני צריכה להיות חזקה בשבילה ולא הפוך? כל כך הרבה פעמים אמרה לי חברתי שאין לה כוח לאנשים מדוכאים סביבה. שיש לה מספיק להתמודד אתו בעצמה והיא לא רוצה גם את העצב של האחרים. שהיא רוצה אנשים שמחים ומחייכים. אז נעלמתי. הייתי בלחץ אז עם העבודה האינטנסיבית ועם הלימודים במקביל. היו לי אינספור ומגוון תלונות ופחדתי לפלוט זעם או מרמור כשאני מדברת אתה. הנחתי לעצמי לשקוע בלחץ שלי ולהתרחק, מנחמת את עצמי שיש לה הרבה מאוד אנשים מסביבה שתומכים בה ואוהבים אותה והיא לא לבד. אבל אלו היו תירוצים. האמת העצובה הייתה שלא היה לי מושג איך להתמודד עם זה וגם לא היה לי עם מי לדבר על זה. הכי בעולם רציתי לדבר אתה, אבל זה לא היה נכון לבוא אליה ולהגיד שקשה לי. מי אני בכלל?! אני, עם בעיות החיים הקטנטנות שאני מומחית בהפיכתן להרות גורל, מתקשה להתמודד עם המחלה שלה?! באיזו חוצפה אני בכלל מרגישה ככה?? אני זו שנמצאת ימים ולילות בבתי חולים, סופגת טיפולי כימותרפיה ומתמודדת עם תופעות לוואי מעיקות וחולשה תמידית?! אני זו שנאלצת לראות כיצד השיער שלי נושר ובסופו של דבר לגלח את מה שנותר?!

    אני זו שנאבקת על החיים שלי?

    הרגשתי בנאדם נוראי וככזו, המשכתי לעשות את הדבר הנוראי- להתרחק. זה נפסק באחת, כשהבנתי שהיות והחברות שלי אתה חשובה לי עד כלות, אני לא יכולה להמשיך לברוח מהתמודדות ובטח בטח שאני מחויבת להפסיק להמציא לעצמי תירוצים . זה היה יום ארוך בעבודה ולאחריו, במקום לעלות על האוטובוס הרגיל הביתה, עליתי על זה שנוסע לבית חולים תל השומר. כל הדרך שיננתי לעצמי שאני אתאפק ולא אדבר על הסבל שלי ועל הקשיים שלי ואהיה לגמרי בשבילה, כמו שחברה טובה צריכה להיות. אבל כשראיתי אותה והבנתי כמה היא נפגעה מהעובדה שנעלמתי, רציתי שהאדמה תבלע אותי. החנקתי דמעות והמשכתי לעשות מה שאני תמיד עושה במצבים בהם אני שונאת את עצמי- שתקתי. והיא הייתה מדהימה, הכעס הרגעי שלה מיד התחלף בשמחה צרופה על שאני שם, והחוזק הנפשי שלה, שאין לי אלא להעריץ אותו, מילא את החדר בחמימות ותקווה. משם, הייתי עבורה בכל כולי. כמובן, בדרכי המעט ילדותית, בחיוכים נבוכים ושאלות מפגרות ופליטות פה לא במקום אבל היא קיבלה אותי, כמי שכבר מכירה אותי שמונה שנים.            

    בחזרה לסרט. תחושת אי הנוחות מהשלווה היחסית בה מתייחס קייל לנושא הולכת ומתגברת אצלי ככל שהעלילה מתקדמת וקייל רק ממשיך ונהיה קיצוני יותר בחוסר הדאגה שלו ובצורך שלו לשדר "עסקים כרגיל". בשל כך, אנחת הרווחה שלי היא עצומה בסצנה בה מגלה אדם במקרה כי קייל אוחז בספר התמודדות פסיכולוגי ואף מסמן הערות. בסופו של דבר, כולנו אנושיים. הכימיה בין השחקנים מצוינת ומעבירה מסר אמין שמדובר בחברים טובים. אי אפשר שלא לאהוב אותם יחדיו ולהתענג על הפוגות קומיות המשורטטות בעדינות יחסית ומתמודדות יפה עם המצב המורכב של מחלה של חבר טוב. ניכר כי התסריט והבימוי שמו דגש רב מאוד אם לא כמעט בלעדי לשרטוט מערכת היחסים הזו, מה שמפיק הנאה רבה מצפייה בסצנות משותפות של השניים, אך מאידך, מותיר בצל אפור את שאר מערכות היחסים שאמורות לבוא לידי ביטוי.

    כך למשל, מערכת היחסים בין אדם לחברה שלו, שמטופלת לטעמי, ברישול. לא הצלחתי להבין האם היא אוהבת אותו או מרחמת עליו ומדוע נשארה אתו עוד לפני היוודע דבר המחלה ואם במילא לא היה לה טוב אתו, מדוע לא עזבה בהינתן לה ההזדמנות? ומרגע שעזבה מדוע התעקשה לחזור? זה הרגיש בעיקר כאילו היא בובה יפה נטולת ומלאת רגש במקביל. מבולבלים? גם אני!

    הדבר נכון גם לגבי מערכת היחסים בין אדם לאמו (אנג'ליקה יוסטון במראה פולני מוקפד) שברוב רובו של הסרט משמשת בעיקר כקול מציק בשיחות טלפון שאדם נכשל לסנן. רק לקראת סוף הסרט מתגלה אישיות אימהית שהיא מעבר לנוירוטית מעצבנת, של בנאדם אוהב ודואג ומסור. הלב אף קצת נכמר עליה ועל הכאב שלה וההיאלצות שלה להתמודד אתו לבד כי הבן שלה עסוק בלסנן אותה. חבל שלא ניתן יותר זמן מסך למערכת יחסים מורכבת שכזו, בין אם לבנה, שאולי פחות מובילה לפאנצ'ים קומיים אבל מרגע שהיא קיימת בסרט, לא נכון לטעמי להזיז אותה לשוליים באופן בוטה שכזה ולהיזכר בה רק בשלב כל כך מאוחר בעלילה.

    אחרונה חביבה, היא מערכת היחסים בין אדם לבין הפסיכולוגית שלו (אנה קנדריק). זו מערכת יחסים חשובה לסרט שכן היא מנפקת את הוידויים של אדם באופן הדרגתי על הקשיים בהתמודדות עם מצבו. עם זאת, היא גם מעט מאולצת וזו מהסיבה שכבר מרגע בו הוא נכנס לחדר הטיפול וניצבת מולו בחורה צעירה ויפה נעדרת הסמכות של מטפלת מוסמכת, ברור שהעלילה תוביל בסופו של דבר לאיזה אירועון רומנטי. אז נכון שקצת מבאס לצפות מראש סיטואציה רק בגלל שהיא כל כך ברורה ומובנת מאליה, אבל מצא חן בעיניי עם זאת שהמתח נבנה באופן הדרגתי וחשיפת הרגשות נעשתה ברגע דרמטי ועצוב, אחד החזקים בסרט לטעמי, בו אדם מרשה לעצמו לראשונה להפנים את המצב בו הוא נמצא ולנסות ללכת על הקצה בהתנסויות ראשונות, מתוך מחשבה שכבר ממילא לא נותר לו סיכוי אמיתי להמשיך לחיות.

    "אני מקווה שאת לא לוקחת אותי לדרמה סוחטת דמעות", היא אומרת לי כשאני מציעה להזמין אותה לסרט. אני מרגיעה אותה שלא הייתי מעיזה ושתירגע, מדובר בקומדיה. כי 50/50 היא באמת קומדיה. אוקי... יותר כמו דרמה קומית.  היות והיא מטפלת בנושא לא מצחיק, לא ניתן להימנע מסצנות דרמטיות שלעתים אפילו מכווצות את הלב. השילוב בין סצנות מצחיקות לבין סצנות דרמטיות וחזקות, מסייע לטעמי לאזן את המינון כך שמחד, יוכל הצופה לחייך ואף לצחוק בהקלה ומאידך, לא יהיה זילות של העיסוק בנושא. בשלב בו אחד המטופלים שאדם התחבר אליהם, כבר לא מגיע לטיפול, ברור לי שההמשך יהיה לא פשוט. כשהסצנה הבאה היא של הלוויית החבר, אני מתכווצת בכסא, מקללת את עצמי על חוסר הטקט שלי וכבר מסכימה באיחור עם הפליאה של החברה האחרת, שלא הבינה איך מכל הסרטים, דווקא לזה. אני נושמת עמוק, פונה אל חברתי ואומרת שאני מצטערת. אבל היא שקועה עכשיו בסרט, נדמה, כצופה. הנה זה מחלחל לי. הסצנה דרמטית וככזו מעוררת תגובה דרמטית. הדמעות שנקוות בעיניים שלה, אינן שונות מאלו שבשלי. העובדה שהיא מכירה את הסיטואציה מקרוב ואני לא, אין בה ולא צריך להיות בה בכדי לגרום לי לאי נוחות ואני לא צריכה להתנצל. אם כבר, אני יכולה אף לשמוח על כך שהיא נהנית מן הסרט אשר מייצר אצלה תגובות נרגשות.

    בחגים הנוכחיים, אחרי כמה תהפוכות שחוללתי בחיי, ניצבה בפניי התמודדות לא פשוטה עם ההשלכות של אותם מעשים וכהרגלי, הפכתי כל בעיה לסוף העולם. אבל כשהיא סימסה לי לאחר ראש השנה: "הכל תקין. פט נקי!", לא הייתה מאושרת ממני.

    בדרך חזרה הביתה, אחרי שיצאנו מהסרט, אני שואלת אותה אם נהגתי לא נכון כשהזמנתי אותה לסרט הזה. היא אומרת לי בפשטות שהיה סרט טוב והיא נהנתה. ההתמודדות איננה בהכחשה או מידור כל דבר שנשמע ממאיר, אלא פשוט ההבנה שזה חלק מהחיים והלאה. אני רוצה להגיד לה שאני מעריצה אותה על האופן בו היא מתמודדת. להגיד שהלוואי והיה לי אפילו רבע מהחוזק והחוסן הנפשי שקיים אצלה, כך בטוח הייתי מצליחה לעבור בקלילות את הבעיות המטופשות בחיים שלי. להתנצל על שלא הייתי שם ברגעים קריטיים, על שאני לא חזקה כמוה ולא מוצלחת בלשים  את הקשיים שלי בצד לטובת התמיכה החשובה בחברה טובה. אבל אני לא מסוגלת. במקום זה משנה נושא על כמה זה קשה למצוא דירה נורמלית בתל אביב וכמה חתיך הג'וסף גורדון לויט הזה.

    "אם את כותבת על זה ביקורת", היא אומרת כשאני יוצאת מהרכב, "תשלחי לי לינק".

    אני מגיעה הביתה, מדליקה את המחשב ומתיישבת לכתוב. הפעם, יש קוראת אחת ספציפית שאני כותבת עבורה.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/11/11 10:32:

      את באמת חסרת טאקט. אבל חסרת טאקט מתוקה מגניב

      אהבתי. תודה.