עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    שלושה ימים של מוסיקה במדבר- המתכון המומלץ לסופ"ש

    3 תגובות   יום ראשון, 30/10/11, 15:08

    כלל לא תכננתי, אודה ואתוודה, להגיע השנה לפסטיבל אינדינגב. סוף השבוע תוכנן להיות כזה של אריזות, פינוי הדירה בגבעתיים, סיום רשמי לזוגיות ומעבר ליעד לא ידוע. אין ספק שסופ"ש נחמד זה לא היה אמור להיות. לכן, כשנפגשתי עם חברה ביום שלאחר ההופעה של רוקסט ורטנתי שאין לי למה לצפות כעת שיהיה בבחינת מרומם מצב רוח, היא זרקה לי: ומה עם האינדינגב? לא אמרת לי לפני איזה חודש שאת ממש רוצה ללכת?.  אז נכון שממש רציתי ללכת, אבל זה היה לפני שהחלטתי לעשות סלט ירקות קצוץ מהחיים שלי והתכניות שהיו לי אז נראו כעת ממש לא רלוונטיות. אבל שעתיים לאחר מכן פתאום שאלתי את עצמי- בעצם, למה לא? את תכניות האריזה המבאסות אני יכולה לדחות גם לתחילת השבוע, במילא לא מצאנו עוד מי שייכנס לדירה שלנו ובכל מקרה, הרבה יותר נעים להעביר סופ"ש גדוש הופעות רחוק מהחיים האמיתיים שלי, מאשר בדירה מלאת ארגזים ואווירה נוגה.

    וכך יצאנו, בחמישי אחר הצהריים, אל הדרום היבש, עם ציוד קמפינג ושפע כוונות ליהנות עד תום. אחרי שהצלחנו בקושי לגרור חלק מהציוד למתחם האוהלים, נשמעה "העברית" למרחוק עם השיר היחיד שלהם שאני מכירה. הקמנו אוהל מהיר, זרקנו לתוכו את כל הציוד ורצנו להופעה. חביבה. לא נפלתי. חברתי לעומת זאת, הייתה בעננים, אז כנראה שזה באמת עניין של טעם. מזל שבפסטיבל שכזה יש מספיק מגוון לכולם כך שאף אחד לא יכול לעשות פרצוף כעוס ומתלונן.

    דיה רז מחליפה את לורנה בי שתוכננה להופיע יחד עם דנה עדיני. בהתחלה קצת התבאסתי על השינוי, אבל ככל שההופעה התקדמה, היא קיבלה טוויסט גרובי מעניין והבחורה נתנה שואו (אגב, אם עוצמים עיניים היא נשמעת לפרקים כמו אסף אבידן). אי אפשר היה שלא להעריך אותה, מתפרעת על הבמה בחודש תשיעי ועושה את זה בשיא הסטייל.

    חזרה למתחם האוהלים, הקמת האוהל השני וסחיבת שארית הציוד מהרכב (ותודה לדיויד, הבחור המקסים שצץ משום מקום וסייע לי עם השישייה של המים).

    את ההרכב Tiny Fingers אני לא מכירה ולצערי, בזמן שהוא הופיע, הייתי עסוקה בשחזור חוויות מימי הצופים בהקמת בית ארעי, כך שהתבאסתי עמוקות כשגילו לי לאחר מכן שפספסתי את אחת ההופעות המעולות של הפסטיבל, אם לא ה-!. בקיצור, חייבת לראות אותם ולהבין מי, מה, מו.

    כן הצלחנו להגיע בזמן להופעה של נקמת הטרקטור המוכרים והטובים. ניצול העובדה ששתינו לא גבוהות במיוחד, בלשון המעטה, הוביל אותנו לשורות הראשונות (תכסיס שננצל לאורך כל ההופעות בפסטיבל) ויחד עם אבי בללי וחבריו, צעקנו מילים לפזמונים מוכרים ורקדנו באותו טירוף גם לשירים שלא הכרנו. הם נתנו הופעה מצוינת שגרמה לי לפרצי אקסטזה ראשונים לאותו ערב ושמחתי על כך מאוד.

    ההרכב של בני המה היה הזוי עד מציק באוזן ואפילו כוס הקפה החם ששתיתי לא סייעה לצינה שפשטה בגופי ברגע שנחשפתי למוסיקה הלא ברורה שהם ודאי מתייחסים אליה כחדשנית ופורצת גבולות, כזו שלא נועדה לאוזן הבנאלית והמפונקת. זה בעיקר הרגיש לי כמו רוס מ"חברים" מנגן בסינטיסייזר שלו ופיבי היחידה שמתלהבת וטוענת שהוא מקדים את זמנו. אבל אני לא גרובית מגניבה כמו פיבי, אז העדפתי לברוח לרחבת האוכל בחיפוש אחר משהו אחר שישביע את הרעב שלי למשהו טוב.

    הלילה הסתיים בהפתעה בשבילי, כשלבמה עלה אורי אבני ובנה הופעה בסדר מופתי שהולך ומתגבר עד לשיא המפוצץ. בתחילה הוא ונגנים הנעימו בהופעה אקוסטית נטולת שירים וכל מנגינה הפיקה ממני חיוך שונה, אבל כולם היו חיוכי אמת עמוקים. לאחר מכן, הוא קרא ל"פלורה" (לירון משולם) שעלתה בשמלה מהממת ולוק בובתי והרהיבה בקול ענוג שלפרקים הזכיר לי את לי טריפון בואכה פיונה אפל. המלל לצערי, היה שטחי ולא הצלחתי להתחבר אליו, אבל קולה המצמרר של פלורה כבש אותי ולא רציתי שהיא ושאר חברי ההרכב יירדו מהבמה. אבל בסופו של דבר הם ירדו והמתחם נסגר.

    בשלוש ושלושים לפנות בוקר, מצאתי את עצמי קופאת מקור בשק"ש, מקללת שאין אף אחד לצדי שיחבק ויחמם אותי ומתפללת שהלילה הקפוא יעבור כבר. התעוררתי בשמונה ושלושים, לריכולי מכיני הקפה ושינוי קיצוני של 180 מעלות במזג האוויר, שגבה התפשטות מהירה לבגדים הכי קצרים שיכולתי למצוא. עם זאת, כנראה שלילה קפוא באוהל עשה את שלו והותיר אותי מצוננת. התקווה שמדובר בצינון חולף מתבדה כמה שעות לאחר מכן, כאשר אני מגלה שסיימתי את גליל נייר הטואלט היחיד שהבאתי עמי וכעת אני מקבצת ריבועי נייר מאחרים.

    לקראת עשר בבוקר, אני מגיעה למתחם הראשי, להרכב שבדיוק עובד על באלאנס ונשמע מבטיח. לא טעיתי והוא הופך עבורי להכרות המתוקה של הפסטיבל. רועי דהן מפליא במילים חודרות ולחנים שקטים ויפהפיים, מלווה בגיטרות, קלידים, צ'לו (מסתבר שהצ'לנית היא בת זוג של חבר של האקס ופעם סעדנו ארוחת שישי בפלורנטין- עולם קטן) וזמרת ליווי מוכשרת ומרשימה. לחטוף צמרמורת בשעות הבוקר המוקדמות זו חוויה שלא תסולא בפז והנ"ל היוו פתיחה מעולה לבוקר שמשי.

    חברתי שבינתיים כבר התעוררה, קופצת אתי לראות את נועם נבו מארחת את עינב ג'קסון כהן לשירים איכותיים בגיטרה וקלידים. חוץ מכמה בעיות סאונד מעצבנות שנפתרות הודות לאפליקציה באייפון 4, נהנינו נורא מקולן המלטף של השתיים והדינימיקה המצויינת ביניהן שיצרה הופעה משובחת.

    משם עצרנו לגיחה בבמה הקטנה, ושמחנו על שירתו של עמרי ויטיס, שחי בלונדון ב-16 השנים האחרונות וכותב ומלחין מוסיקה נעימה ומתגלגלת, שהתאימה בדיוק למצב הסתלבט שלנו. קצת חבל שאין מחצלות במתחם של עשן הזמן (זהו שמה של הבמה הקטנה), אבל התרגלנו לחול בכל מקום, כולל באוכל, כך שבשלב זה כבר לא ממש הוטרדנו בעניין.

    באחת הצהריים עלה שי נובלמן לבמה המרכזית והעיר אותנו. הוא פצח בשיר I have a girlfriend ובשניות הכניס את כולם לאווירה שמחה וקופצנית. ההופעה הייתה בנויה משירים ישנים שלו באנגלית, אבל גם שירים חדשים בעברית, שקטים יותר. הוא הקפיץ, הוא הרגיע, הוא חזר להקפיץ ובעיקר עשה מצב רוח מעולה לקהל.

    אחריו עלתה, במוד רגוע יותר, רות דולורס וייס. זו הייתה לי הפעם הראשונה לחזות בה בהופעה והוקסמתי. הקאברים שביצעה לנינה סימון והביטלס היו יותר ממופלאים והחומר המקורי שלה גרם לי להזות שאולי אני בכלל בתוך חלום. קצת התבאסתי שלא שמעתי יותר מיהוא ירון שניגן אתה, אבל הוא פיצה על זה כשהתארח בהופעה מאוחרת יותר.

    אחריה, גיליתי עוד אמן ששמעתי עליו אך טרם הזדמן לי עד אז לשמוע אותו. הפעם, בני בשן לא התחמק מאוזניי. מסתבר שהוא אחראי לשיר הדבילי: "את אחלה ואת חמודה" (לא בטוחה שזהו שם השיר, אבל זה בהחלט הטקסט המרכזי) שכששמעתי מתנגן ברדיו לא מזמן, תהיתי איך לעזאזל הדבר הזה עבר פלייליסט. אז הנה זמני להודות בטעות- בני בשן גאון. לא פחות. השיר הזה הגיע בהופעה בשלב כזה שכבר הפכתי בכמה דקות למעריצה מושבעת. בין שירים טובים יותר ופחות, התברר שעל הבמה עומד גורו ואנו מאמיניו. הוא מדבר על הכל, אם בלחן ואם בהקראת שירה. משפטים לא מסובכים שאומרים כל כך הרבה. "זה לא אני ששקעתי, זאת את שהסתובבת" הוא רק אחד מני אותם פתגמים חכמים מבית היוצר של בשן שהובילו אותי לפאוזה חשיבתית אחרי שכבר הסכמתי ביני לביני לכבות טיפה את המוח. פרצי הרצינות הללו התגנבו בין שלל שירים עם הרבה הומור עצמי כך שבסופה של ההופעה, בתור מצטרפת חדשה לכת, גם אני צרחתי בשמחה "אני בני בשן!".

    להופעה הבאה אני מחכה במיוחד. מדובר בשירים מתוך המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ואני סקרנית מאוד לראות כיצד יועלה כל המישמש הזה לבמה האינדית. יכול להיות שכגודל הציפיה-גודל האכזבה. בסופו של דבר, למרות הבלחות יפות של יהוא ירון, רות דולורס וייס ועוד זמרת מוכשרת ודרמטית שאין לי מושג מה שמה, ההופעה הייתה אנמית יחסית.

    בשעות הערב הצינון הופך רשמית למחלה ואני קודחת לפרקים ומעדיפה שוב ושוב עוד כוס תה חמה על פני גולדסטאר. הופעות מצוינות בבמה המרכזית של Monti Fiori, משפחת אלאייב ובלקן במחסן רק מצליחות לבאס אותי כשבאמצע כל אחת מהן אני כבר לא מסוגלת לעמוד על הרגליים ופורשת למתחם המחצלות, שוכבת גמורה ומרחמת על עצמי שאינני בין הרוקדים המשולהבים. בשארית כוחותיי אני לא מוותרת לעצמי ובאיזבו מצליחה להישאר לכל ההופעה ואף לשכוח לרגע שאני חולה גמורה. הם מקפיצים בשירים ישנים ומוכרים ומנסים עלינו חומר חדש שמתקבל בהתלהבות ושמחה. אין ספק שאם גם באיזבו הייתי נשברת באמצע, הייתי רושמת לעצמי כישלון משפיל. מזל שזה לא קרה.

    לאחר ההופעה אני מדדה בקושי לאוהל, מכינה את עצמי לשנת שק"ש מרפאת כשפתאום אני שומעת היפ- הופ מקפיץ ולא מסוגלת באמת לשכב לישון. אני קמה ומתחילה להלך כזומבי אל עבר אחת הבמות ומופתעת לגלות את כהן @ מושון שלא הופיעו בתכניה, אך באופן ספונטני ולא ברור, הגיעו לנגן ולהקפיץ את החבר'ה. אז אמנם אני פחות קופצת, כי בשלב הזה אני כבר באמת מרגישה רע, אבל מצליחה להנהן בראשי נמרצות לאות התלהבות. משם, לאוהל. הפעם באמת.

    בוקר הפסטיבל האחרון נפתח בגשם. למזלי, זה הדבר היחיד שדולף, כי אני מתעוררת במצב פיזי מצוין. חיש מהר אני מתקתקת את עצמי לבמה המרכזית, למופע רגאיי נפלא של הרכב בשם Zvuloon Dub System +אבטה בריהון. בהופעה אני פוגשת ידיד מימי הצבא שלא ראיתי כבר שנים אשר מזמין אותי להגיע מאוחר יותר להופעה בה הוא מנגן. אני לוקחת את ההצעה כאופציה, מחליטה לתת צ'אנס ואם לא ימצא חן בעיניי, תמיד יהיו הופעות אחרות שאמצא בדרך. ההרכב נקרא The greenbaumes והמוסיקה המצוינת שלהם מצליחה לכבוש את הקהל במצב רוח טוב ושלל חיוכים. היה שווה להגיע ולהישאר.

    אחת הלהקות המצוינות של היום האחרון לפסטיבל היא בוודאות ולחלוטין ובלי ספק: "שממל". החבר'ה מייצרים שירים קלילים וחביבים, עם מגוון נגיעות קומיות ושמץ קל של מחאה חברתית. חברי הלהקה מתפרעים על הבמה וניכר עליהם שהם מבסוטים מהחיים. אי לכך ובהתאם לזאת, אין לקהל ברירה אלא להיות מבסוט ושמח במהלך כל ההופעה. אנחנו רוקדים אתם ריקודים טיפשיים, אנחנו קופצים ללא הרף ועונים להם בכל הברה שהם מבקשים. האנשים יודעים לעשות מוסיקה שמחה ולא מתחייבת וזו הופעה מצוינת לשעת צהריים חמימה.

    את מריונטה סול, אחד ההרכבים שעלו להופיע על הבמה המרכזית, לא יצא לי להכיר. אודה ואתוודה שהגעתי להופעה על מנת לשמוע את נועם רותם (אני כל פעם נדהמת מחדש כשהבחור הרזה הזה מפליא בנגינה גועשת על הגיטרה) ולאחר שהוא ירד מהבמה, לא מצאתי עניין בלהישאר. המוסיקה שלהם לא נגעה בי והעדפתי לוותר ולעבור לקיפול האוהל, על מנת להגיע מוכנה להרכב הסוגר את הפסטיבל- פאנקנשטיין.

    מה אומר? שלושה ימים של הופעות בשרשרת השפיעו עלי כך שרגעים נטולי מוסיקה הפכו קשים ובכל רגע נתון חיפשתי שלל סיבות להמשיך ולהתנועע. כך הגרוב של פאנקנשטיין התאים לי בול. הקהל התמעט, רבים בחרו כבר לחתוך לפני ולהספיק את הנהיגה חזרה בשעות האור. זה היה חיובי במובן שהיה הרבה מקום לרקוד ולהתפרק והאנשים שנשארו היו צמאים לעוד כך שכשחברי ההרכב הפתיעו ונתנו הדרן, בפעם הראשונה מזה כל הפסטיבל, שמחנו עד מאוד.

    זהו, שלושה ימים של פסטיבל הגיעו לסיומם. חבל שאי אפשר להמשיך את החגיגה לנצח, אבל גם הגוף המותש נותן כבר את אותותיו ובדרך חזרה למרכז, אני משבחת את חברתי על יכולותיה לנהוג את כל הדרך בגשם סוחף ובחושך מוחלט וקצת לאחר מכן, עוצמת עיניים כשמקצב שמח מתנגן לי בראש. אינידינגב- נתראה בהחלט בשנה הבאה!

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/11/11 12:09:

      נשמע כייף גדול...

        1/11/11 10:34:

      צטט: mazavharuach 2011-10-31 17:55:25

      איזה כיף! אני התלבטתי, אם להגיע ולבסוף החלטתי שיש דברים שצריך להשאיר לדור הצעיר. אחרי הכל, לא ישנתי באוהלים מאז הטירונות...

       

      כמה חבל!!! אתה היית נהנה במיוחד. בלי קשר, זה נחמד מדי פעם לתת צ'אנס ללינת שטח. תבוא בשנה הבאה עם אוהל מאובזר ולא תצטער.

        31/10/11 17:55:
      איזה כיף! אני התלבטתי, אם להגיע ולבסוף החלטתי שיש דברים שצריך להשאיר לדור הצעיר. אחרי הכל, לא ישנתי באוהלים מאז הטירונות...