עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    היום בו ניסיתי את הפטריה הנגועה

    ביקורת על כנסיית השכל ואינפקטד מאשרום בפסטיבל התמר

    היום בו ניסיתי את הפטריה הנגועה

    4

    מוזיקה  כנסיית השכל, אינפקטד מאשרום, ים המלח

    0 תגובות   יום שבת, 22/10/11, 13:20

    בדרך לים המלח היא תוהה מתי נגיע לירידות המסוכנות. אני לא תורמת לעניין בהזכירי את הירידות המפחידות בדרך לאילת והיא חורצת: "אביטל, zip it!". זוהי יעל, חברתי הטובה מאז ימינו כשתי דרדקיות תמימות בכיתה א'. והיא פחות או יותר הבנאדם הכי מצחיק שקיים בעולם.

    כשהציעו לי בעכבר ללכת להופעה של כנסיית השכל ואינפקטד מאשרום במסגרת פסטיבל התמר, ישר חשבתי על יעל כפרטנרית. שמעתי אותה מדברת על הפטריה הנגועה כמה פעמים והיה לי ברור שהיא תהיה האורים ותומים שלי במה שכונה- רייב מטורף לתוך הלילה. בדרך לשם, אחרי שסיימנו לדסקס את כל הנושאים הבוערים בחיינו (העובדה שעוד שבוע אני עוברת לגור ברחוב, גורת הלברדור המהממת שלה וכרית השינה החדשה והסופר שווה שהיא קיבלה) ובחיי מדינת ישראל (איזה כיף ששחררו אותו, איזה מזעזע היה הראיון הכפוי בטלוויזיה המצרית, כמה חשוב שיניחו לו לנפשו, איך היינו מחבקות אותו עם כל הלב והנשמה וכמה טוב ששב הביתה), וקצת אחרי שעברנו את ערד, מיד לפני הסיבובים המסוכנים, העזתי לשאול: "אז תגידי, בעצם, איזה שירים יש ללהקה הזו, אינפקטד מאשרום?". יעל הסתכלה עלי במבט של "אחותי, את לא באמת רצינית שאת שואלת. מה את סבתא בת 80?!" וענתה בהתלהבות שמדובר אולי באחד מהרכבי הטראנס הגדולים והטובים לא רק בארץ, אלא גם בעולם. ובעוד היא ממשיכה להלל ולשבח, תוך כדי נהיגה סופר זהירה (כפרה עליה) בסיבובים המזעזעים בחושך מוחלט, אני נכנסתי למצב הלם וקיפאון והמילה המפחידה "טראנס" הדהדה חזור ושוב בראשי. טראנס? מה טראנס?! מה קשור אני וטראנס?!?! ומיד ניסיתי לנחם את עצמי- טוב, עדיין, ים המלח, וכנסיית השכל לפני, ואוהל ועניינים, ורוד טריפ, יהיה טוב, מה אני דואגת. בכניסה לנחל זוהר המהמם ביופיו, מיד תהיתי האם עורכים שם גם חתונות ויעל דאגה להשיב ש-ב-ר-ו-ר, אם יש לי איזה 2,000 מוזמנים (והתעלמנו שתינו מהעובדה שהשאלה הזו כל כך לא רלוונטית בשלב זה של חיינו). ישבנו לבירה תוך כדי ההבנה שהקדמנו ואחרי שעה של המתנה, החלטנו לחתוך חזרה לאוטו. בדרך חלפנו על פני ערב רב של חבר'ה צעירים שהרגע השתחררו מהצבא וזוגות מבוגרים שהפגינו חזית אחידה. במכוניות לצדנו, תדלקו החוגגים באלכוהול מהול ואנחנו הבטנו בחיוך וניחמנו את עצמנו שככה זה, כשמזדקנים, כבר לא שותים גלוני אלכוהול לפני המסיבה אלא יושבים ברכב במזגן, אוכלים סנדוויצ'ים מושקעים שהכנו מבעוד מועד ומשחקים באפליקציות באייפון. חזרנו לנחל כשכנסיית השכל עלו להופיע והופתענו לגלות כמה שירים שלהם אנחנו מכירות. צעקנו יחד אתם ועם כל הקהל: "אם יקרה לך משהו, אין לי טעם לחיים", "מורידה שמלה מחנות יד שנייה שהבאתי לה", "תנו לי לשתות, תנו לי לשמוח", "היינו עושים אהבה", "תגידי שטוב, תגידי שרע",  "איך זה מרגיש, להיות תמיד בצד, אף פעם לא באמצע, אף פעם לא קרוב מספיק" ופזמונים נוספים, בהפקה מושקעת שכללה רביעיית כלי מיתר ווידאו ארט, פרי עבודה בת חצי שנה (אודה ואתוודה שמעט התקשיתי להתחבר לסיפור המופשט שריצד על המסך, אבל מה אני כבר מבינה באמנות...).

    כנסיית השכל ווידאו ארט:

    ''

    כשהכנסייה יורדת מהבמה, אני אומרת ליעל שאני חייבת עוד בירה בדחיפות ואגלי זיעה קרה מכסים את מצחי לקראת מסיבת הטראנס הראשונה בחיי. שוב, אני מנסה לשכנע את עצמי ביני לביני שממש קטן עלי. הנה, אפילו יצא לי בגילי המופלג, במהלך הטיול המאוחר במרכז אמריקה, לצאת לסבב ברים ואפילו ליהנות מהעובדה ששכבתי בגילופין על המדרכה בחמש לפנות בוקר וחשקתי עזות בנקניקיית חתולים. אבל אין, עכשיו אני חייבת בירה. אני אפילו מתפשרת לחלוטין אחרי שהגענו לעמדה השלישית של הבירות בחבית, כששוב אומרים שנגמרה כל הטובורג. יעל סונטת בברמן שמציע בנימוס את הקרלסברג שהיא לא מעוניינת לשתות פיפי, ואני חותכת את הוויכוח בהוראה הברורה- "תביא לי 2 קרלסברג- עכשיו!". אנחנו יושבות על אחד הסלעים, גומעות באיטיות את הבירה (ויעל ממשיכה- "מה הטעם, במילא שניה אחרי שאני אשתה אותה היא כבר תצא החוצה כמו בירת פיפי אמיתית!) ואני שומעת את הלמות לבי הולכות וגוברות. באותן דקות, אני בועטת את כל הסוגיות הרות הגורל הצידה והבעיה הכי גדולה שלי היא לא העובדה שחיי כרגע על הולד או בסימן שאלה גדול, אלא ההרכב שעומד בעוד דקות מעטות לעלות לבמה ולתת לטראנס בראש. יעל רואה את המבט המבוהל על פני ומבטיחה לי שיהיה ממש בסדר. ואז הם עולים. בחור גדול ורציני, דואג ראשית לברך ולשלהב את הקהל על חזרתו של גלעד שליט הביתה והאנרגיות באוויר מקבלות אף חיזוק משמעותי יותר. לאחר מכן יתברר לי שמדובר בעמית דובדבני, שיחד עם ארז אייזן אחראי על כל הבלאגן האלקטרוני הזה. הם מתחילים לנגן ויעל מפרגנת לי טרק התאקלמות בישיבה מאופקת. אבל בטרק השני היא כבר לא מוותרת ומושכת אותי לתוך הקהל, לתוך הצלילים החזקים, לתוך המילים הלא מובנות, לתוך הבלאגן. צדקה הבחורה, אין טעם לשתות בירת פיפי. היא לא משפיעה. בהיעדר אלכוהול שישמש לי תירוץ להשתחרר ופשוט לזרום עם המוסיקה, אני נותרת חסרת אונים. ופתאום, קורה משהו מוזר. אני זזה. תחילה בהיסוס אך לאט לאט הקצב מתגבר ואני מוצאת את עצמי לראשונה, נכנסת לתוך הטראנס. אני לא רואה בעיניים ודווקא במצב הזה, הכל הופך בהיר. כל הדאגות וכל המחשבות המזיקות עוברות בסרט נע ומהיר בראשי ואני מוצאת לכולן פתרון. האמונה שהכל יהיה בסדר מתחזקת, אני הופכת בטוחה יותר ויותר ובמקביל מניחה לעצמי להשתחרר באמת. יעל צועקת לי באוזן משהו שנשמע כמו: "אביטול, יש מצב שאת אשכרה נהנית?!" אבל אני לא מוכנה אפילו לבזבז שניות יקרות של מוסיקה על מנת לנסח תשובה שתצדיק את הסיפור. הריקוד שלי הוא התשובה הכנה ביותר. הוידאו ארט של אינפקטד מובן לי הרבה יותר, כאשר הוא מלווה את גלי הצלילים העולים ויורדים. רעמות הגיטרות, האורגן והתופים מהדהדות לי כל העת שלעזאזל הכל, אני נמצאת באחד המקומות היפים בארץ, בין שני מצוקים שמסוככים עלי, מוקפת מאות רוקדים צעירים ותאבי חיים, באחד מימיה המרגשים של מדינת ישראל. החיים יפים, החיים יקרים מפז והם יחייכו אלי חיוך רחב אם רק אבחר לחייך אליהם ראשונה!

    הקהל מתאסף לקראת אינפקטד- בהופעה עצמה כבר איבדנו מודעות...

    ''

    שעתיים של טראנס מושקע חולפות ביעף, גם בלי מילים עם עומק ומשמעות ובלי קצב מעודן אליו הורגל טעמי המוסיקלי. ההופעה מסתיימת, ואנחנו צונחות מותשות ומאושרות, באורגזמה על חושית שגוברת אפילו על הדבר האמיתי. לאט מסדירות את הנשימה, אוספות לריאות אוויר מהמקום הנמוך בעולם ומסתכלות אחת על השניה בחיוך. לא הייתה מישהי יותר מתאימה מיעל, שמלווה אותי כבר 22 שנים, לעבור יחד אתי את החוויה המזככת הזו. משם, אנחנו מתקפלות מגובשות אפילו יותר, לתוך הרכב. עדיין שיכורות מכוח, אנו שמות פעמינו לחוף בוקק הסמוך ומתקתקות בדקות-אוהל, מזרן זוגי מתנפח וכרית משודרגת ללינת שטח מפנקת. בשמונה בבוקר קמות סופית אל מול ים כחול ועשרות חולי פסוריאזיס שכבר טובלים בו. חווית הטיול שלנו כטיול של התנסויות ראשונות מושלמת סופית כאשר יעל מסמנת וי על כך שבגיל 27 היא טובלת לראשונה בים המלוח ומפה- באמת שרק השמיים הם הגבול.

    אני ויעל בוהות במתרחצים בים המלח:

    ''

    בדרך חזרה, אנחנו שוקעות בפרצי נוסטלגיה עם Jugged Little Pill של אלאניס מוריסט (ואני אומרת לה בזעזוע- היינו רק בכיתה ו' כשאלאניס שרה: And are you thinking of me when you fuck her?), ו"קובי" של הדורבנים, אי שם בימי העונה הראשונה של כוכב נולד והטירונות המאוחרת שלי ("'רציתי רק לבדוק לך את המנוע' זה כזה דאבל מינינג!"). כשאנחנו מתחילות לדסקס את המקום בו נאכל את ארוחת הבוקר המפנקת של שתיים בצהריים, יעל מסיטה לרגע מבט מהכביש, מחייכת אלי ואומרת שהיא ממש נהנתה. אני מחייכת אליה בחזרה לאישור, מצלמת בזכרוני את הרגע הזה, במכונית עם צמיגים חדשים והרים יפים יפים כמו בתמונה, ברגע נוסף של הנאה צרופה. ברור לי שעוד שעתיים יחזור להיות סיזיפי, אפילו שאנחנו עדיין בתקופת החגים הכביכול מנותקת, אבל זה לא מעניין אותי. באותו רגע, אני מפנה מקום לאופטימיות קוסמית זהירה, וטוב לי על הלב.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה