א. ממה מורכב סרט טוב? מתחיל בלוקיישן מוצלח, ממשיך בסיפור מעניין, עובר לשחקנים מהימנים ומרגשים ומתובל בצילום ובימוי שתורמים, או לפעמים לא מפריעים לסרט מלהתקדם. בחצות בפאריז יש לוקיישן מדהים - פאריז, עיר האורות, שחקנים סבירים ומכאן - זה רק מידרדר והולך.

ב. וודי אלן נמצא בשלב האירופי של קריירת הקולנוע המפוארת שלו. אחרי דשדוש ממועט הברקות בשנות ה-90, הוא הצליח לייצר בשנים האחרונות שלושה סרטים מוצלחים; אחד מצחיק, אחד מהנה מאוד, ואחד אפילו מצויין. הסרט המצויין של אלן היה "נקודת מפגש", שלטעמי היה הסרט המוצלח ביותר שלו בעשור האחרון. סרט שמוקם בלונדון, ייצר אווירה מיוחדת והתכתב עם הסיפור המפורסם של דוסטוייבסקי, החטא ועונשו. הסרט המצחיק היה "מה שעובד", בכיכובו של לארי דייויד, שהיה סוג של קומדיית אלן טיפוסית, אשר מוקמה בניו יורק, בה היה חלק בלתי מבוטל לאישיות המיזנטרופית הכובשת של דייויד. הסרט המהנה והסקסי ביותר היה "ויקי, כריסטינה ברצלונה", שנטף חושניות הודות לפנלופה קרוז וסקרלט ג'והנסון. לצערי הרב, שום מעלה מהמעלות הקיימות בסרטים אלו לא דבקה ביצירתו האחרונה של אלן, חצות בפריז.

ג. אלן מעוניין לקוד קידה לפאריז, הוא מעוניין לפאר ולכבד אותה. כבר בתמונות ההתחלה אנו רואים אתרים מפורסמים של עיר האורות. הסצנות הראשונות מצולמות בחלק נכבד מהאתרים המפורסמים הללו. אולם, אלן לא מסתפק רק בהילול העיר הגשמית, אלא הוא מתעקש לאזכר ולזכור את שלל הדמויות המופלאות (בהחלט) מתחום האמנות, הספרות והמוזיקה שפעלו בעיר. מהר מאוד התגלעה בי תחושה לא נעימה של ניימדרופינג אימתני, ולמרות חיבתי הרבה לטריוויה, והיכרותי עם רוב הדמויות ופועליהן, הרגשתי שמישהו מנסה למצוא כל סופר ידוע וצייר מפורסם שפעל בעיר ולדחוס אותם (וכשאני אומר לדחוס אני מתכוון לא רק לקרוא בשמם אלא גם להתעקש לפגוש בהם פיזית). הסרט משתמש בתעלול בסיסי של חזרה בזמן ומאפשר לנו להכיר חלק מהדמויות הללו באופן אישי, בליווי גיבור הסרט. הצרה היא שכמות הדמויות המפורסמות היא רבה, והצגתן היא בדיוק על פי המיתוס והסיפורים שנכתבו וסופרו עליהם (והסרט טורח גם לאזכר ולספר את אלו, לטובת הצופה ההדיוט); המינגווי, פיצג'רלד, פיקאסו ועוד מוצגים בשטחיות וסטיגמטיות, ועצם הופעתם בסרט אינה תורמת דבר מעבר לאיזכור שמם. הקסם של המפגש עם הדמות הפנטסטית, כדוגמת המפגש של מיה פארו עם כוכב הסרט ב"שושנת קהיר הסגולה", לא מתקיים כאן.

ד. וודי אלן הוא במאי שמתעקש לביים את גיבוריו בצלמו, דהיינו, מתעקש שלשחקן הראשי יהיו בדיוק אותן המניירות שלו, חיתוך הדיבור, הסרקזם וחוסר הביטחון המתובל בהומור. לצערי, אני לא אוהב את זה. הסרטים שאיזכרתי קודם הצטיינו בעיקר כי בהם וויתר על הנטייה המעצבנת הזו (במיוחד בנקודת מפגש המשובח). בחצות בפריז הוא מתעקש לקחת שחקן בינוני פלוס, אוון ווילסון (וידוי קטן שלי - אני מת עליו, לדעתי הוא שחקן מפוספס), ובמקום לתת לו חופש מגביל אותו לאותן מניירות ידועות. ווילסון לא משכנע במיוחד למרות שהוא מצליח לחקות את אלן לא רע, לא הישג גדול מבחינתי. גם יתר הדמויות בסרט הן שטחיות למדי, לא מתפתחות ולא מפותחות.

ה. מעבר לכל הרעות החולות הללו, הסרט מתאפיין בעלילה צפויה יחסית, לא מפתיעה או מרגשת יתר על המידה, אשר יש בה מימד לא קטן של קיטש. הנטייה של אלן לנוסטלגיה, והניסיון הפתטי שלו לפתור אותה בדרך זו או אחרת - לא צולחים.

ו. במהלך הסרט, למרות הכול, קיימים לא מעט רגעים עם חן או הומור, שלרוב מצליחים להעלות חיוך, ואף להצחיק. בחלק מהפעמים, כמו שלפעמים קורה לאלן, ההומור הזה נהיה טרחני.

למי כן : דייט ראשון עם סטודנטית לאדריכלות/אמנות פלסטית (לאחר שלמדת היטב את ההיסטוריה של האמנות המודרנית וסופרים מרכזיים בחציה הראשון של המאה ה-20) או לחילופין, בבילוי משותף עם סבא וסבתא אחרי טיול משפחתי וחרישת הלובר (לצורך מסקנות, נוסטלגיה וכו').כמו כן לחובבים מושבעים של אלן.

למי לא: כל דייט ראשון אחר, חובבי קומדיות בכיכובו של אוון ווילסון, אנשים צעירים ברוחם.