עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    BARND NEW DAY

    בירבור חיים אמיתיים ובדיוניים בעירבוביה

    0

    הטובע מאת תומס ברנהרד

    1 תגובות   יום שבת, 9/7/11, 00:31

    לאן מובילה האכזבה בגווניה השונים ? 

    זה הספר שכתוב כמונולוג רצוף וחסר רחמים, מפי אחד משלושה פסנתרנים וירטואוזים, והיחיד שנותר בחיים אחרי גיל 51. הם נפגשים ללמוד אצל אחד מענקי המאה בפסתנר (ולדימיר הורוביץ), וספורם  מסופר ע"י סופר ענק ומיוחד – תומס ברנהרד. המפגש הזה גורלי שכן אחד מהם הוא גלן גולד שגאוניותו מובילה את חבריו לפרוש בכלל מהעיסוק במוסיקה.

    ''

    המספר מתמקד בחבר שלו ורטהיימר, שלא התאושש מזוהרו של גלן גולד הגאון, והופך לאיש קשה ומר, שלא מוצא נחמה בשום עיסוק אחר. ברנהרד מצליח לשרטט אותו בצורה מופלאה ודרכו הוא מביע הגיגים רבי עוצמה שמובילים את הקורא אל נבכי הנפש; "הוא שנא את אביו, אמו ואחותו, האשים אותם באומללותו. הוא הוכיח אותם בלי הרף על שנאלץ לחיות, על שזרקו אותו מלמעלה לתוך מכונת הקיום האיומה כדי שייצא שוב למטה הרוס לחלוטין. ההתגוננות אינה מועילה, חזר ואמר...ההורים יודעים בבירור שהם ממשיכים את אומללותם בבניהם. הם מתנהגים באכזריות כשהם מולידים ילדים ומשליכים אותם למכונת הקיום....אנחנו בורחים מן האחד אל האחר והורסים את עצמינו. אנחנו תמיד רק עוזבים עד חידלון". (אגב לא מדובר בקיום חומרי כי ורטהיימר עשיר כקורח....)

     

    ואילו הגאון גלן גולד חיי בעולם פרטי לחלוטין, אובססיבי למוסיקה, שחייו "נהפכים לבסוף למכונת אומנות ואין בינהם ובין בני האדם מאומה". הוא חי לו הרחק באמריקה ועם השנים הפך לאקצנטרי לחלוטין, ובנה לעצמו אולפן הקלטות מבודד באמצע יער, שם הוא מנגן מבוקר עד לילה. ויום אחד הוא מת משבץ בגיל 51 בעודו מנגן שוב בגאוניות את וריאציות גולדברג המופלאות.

     

    ורטהיימר עבר למדעי הרוח, והוא לא יודע מה זה בכלל :)  כי הוא משועבד באובססיה לכשלון. הוא רצה להיות מישהו שמשאיר חותמו לנצח "היה שמח להיות גלן גולד, היה שמח להיות הורוביץ, מן הסתם היה גם שמח להיות גוסטב מאהלר או אלבן ברג. ורטהיימר לא היה מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו, אם אינו רוצה להתייאש." 

     

     

    ואילו המספר מעיד על עצמו "אני התחלתי בתהליך הניוון שלי. בלי המוסיקה שבן יום לא יכולתי עוד לשאת, בלי העשייה המוסיקלית, הלכתי וקמלתי, לתיאוריה של המוסיקה היתה מן הרגע הראשון השפעה הרסנית עלי. בן רגע שנאתי את הפסנתר, את הפסנתר שלי, לא יכולתי לשמוע את עצמי מנגן; לא רציתי לשלוח יד בפסנתר שלי..." ובכל זאת :) הוא מוסר את פסנתר הסטיינוויי היקר והאיכותי שלו למורה למוסיקה פרימיטיבי למדיי כדי שבתו זה, המוכשרת כביכול, תנגן עליו ותהרוס אותו לחלוטין...

     

    כך הספר חורש את חייהם של שלושת החברים מפעם, מרתק ומדהים בעומקו. הוא מעורר מחשבות ורגשות; עד כמה צריך למצות את החיים והכשרון, טיבם של בני אדם שיש להם הכל ולא נהנים מכלום, האומץ לקום ולעזוב מולדת ולראות אותה בכיעורה ועוד ועוד אבל הספר לא נותן אתנחתא להעצר ולהרגע, אלא מכריח לקרוא אותו עד תום.

     

    ברנהרד מהפנט בכתיבתו המונוטנית והאינטנסיבית נטולת הפסקאות והפרקים. הוא נוהג לחזור על מילים ואמירות כמו בסגנון דיבור, אבל הוא ישיר וכתיבתו גם נעדרת דימויים, כלומר אין שום אלמנט עידון. הקורא חייב להתמסר ולגמוע את מרחקי הזמן שבין הזכרונות והווה. רצוי מאוד להאזין לבאך לפני, באמצע ואחרי הקריאה :)

    סגנון הכתיבה הזה מאוד מתאים למוטיב האובססיה של הספר ושל ברנהרד בכתביו....אני לא מכיר אותו אישית (:


    -------------------------------------------------------------------------------------------- 

    הטובע

    תומס ברנהרד

    הוצאת בבל

    תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים

    -------------------------------------------------------------------------------------------- 

    ובקשה למו"לים - תוציאו עוד ספרים של ברנהרד !!!!

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/11 10:26:
      טוב, רשמתי לפניי. כל טקסט על גלן גוד מעניין :-)