פצעי הבית המלוטפים.

ספרו של אסף ענברי – "הביתה", או תולדות קיבוץ אפיקים כמשל, או על עוצמתם וכשלונם הבלתי נמנע של מהפכנים,

או "הנצחון" המובטח של טבע האדם על רוחו, או על "ריאליטי" שבו בני אדם כולאים עצמם במעבדה ניסויים הבוחנת אותם עצמם, "משתפנים" מתרגלים והופכים אותה לביתם, או, הקיבוץ כחלום גדול מדי שהוכרע ע"י מציאות קטנה מדי. בשאלות האלה נוגע קלות, אסף ענברי בספורו את תולדות אפיקים.

בצעירותי תוכנתתי על האמונה במיתוס הקיבוץ כצורת החיים הקרובה ביותר לשלמות האפשרית. בבגרותי חשבתי שהקיבוצניקים ברובם חייבים להיות פחדנים גדולים וגם נטולי אחריות בסיסית.

ספורו הנוגע לא נוגע של ענברי עליהם, רק חיזק אצלי את התחושה הזאת.

"מציאות מתהפכת באמצעות האגדות שיוצרים לעצמם בני אדם, מציאות טבעה להשתנות. האגדות, ככל שהן יפות יותר, הן אהובות ונצחיות יותר. סוד החיים המשתנים בהדרגה (יציבים), טמון ביכולת להתאים, בעיתוי הנכון, את האגדה להשתנות המציאות". התנ"ך הרב משמעי, הוא הדוגמא האולטימטיבית למשפט המורכב הזה.

על בסיס טיעוני פתיחה אלה אחווה דעתי על הספר, שקראתיו גם בזכות עורכו דוב אלבוים, שידוע דוקא כמעמיק לחקור.

בראשית אודה ששפת הכתיבה הקלילה והנימה הצינית משהו של הסופר, התחבבו עלי מיד, אך לאחר שעברתי כשליש מהספר, החיבה הזאת דעכה לה משהו. כאלו התרגלותי לסגנון, ודעיכת החיבה אליו, משקפת את ההיסדקויות הראשונות שהמציאות כפתה על "פסל" על האגדה.

למרות שלטעמי הנושא הזה מחייב התיחסות רצינית וביקורתית, האופן הדיווחי הניטרלי המנותק, השטחי והקליל, אינו פוגם בחביבות של הספר. הכתיבה והעריכה של הספר, הפרקים הקצרים, מיועדים  לידיעתו והנאתו של קהל היעד של הקוראים הצעירים.  זה כנראה קולע היטב לטעמו המעשי, ולחוסר רצונו של דור הצעירים המעשיים, להעמיק חקור באירועי עבר חריגים וחסרי תוחלת מעשית.

אני, שחייתי את רוב התקופה המסופרת והייתי עד חי לאירועיה, ומאחר והצעירות כבר פרחה ממני והלאה,  חש אכזבת מה עקב מימד השטחיות הדבק בסגנון הכתיבה הזאת.

על פניו נראה שענברי ביקש לעשות סוג של ספר חצי היסטורי הנצחתי וחצי רומנטי על תולדות קיבוץ אפיקים, אבל לא התאפק החליק וגלש על גל של ביקורת סמויה, אבל נרתע מלהסתכן ולגלוש על גל גבוה ממש ולהתמודד מול אתגרו.

כקיבוצניק מולד הוא ינק את הפחד, אולי זה גם חוסר הבטחון של גילו הצעיר, אולי זאת מועקה של רגשות אשם על הבגידה בחזון ההורים, וחוסר אומץ להתמודד מולה, או הרחמים והצורך לעשות לתולדותיהם קצת חסד, או חוסר אומץ להצטרף אל "מידי האבנים בשאריות הזכוכית הצבעונית המנופצת של מיתוס רעיון הקיבוץ". ובאמת למה להוסיף ולהתעלל במי שחיי המציאות המשתנה, כבר הכריעו אותו ואת חלומותיו? זאת אכן דילמה לסופר אך לא לחוקר.

אז מה בעצם חסר לי, הקורא הקשיש והמפוכח, בספר הזה?

חסרה לי נגיעת ממש ל"המעבדה" החברתית היחודית. הניסוי החי וקיים לביטול מוחלט של צורכי הפרט למען שלמות ואחדות הקבוצה, ביטול האני הבסיסי הטבעי התורשתי הקיומי למען רעיון הרפתקני והעל טבעי של העדפת הכלל.

חסר לי הדיון ברעיון שהתחיל כצורך בסיסי וחסר יומרות, של קיום החיים יום יומי עם ההבנה הנכונה הברורה, שהקבוצה תוכל להתמודד ולעמוד ולשרוד בקשיים טוב מהיחיד הבודד. איך מאבק ההישרדות אמיתית, הקשיים הפיזיים והנפשיים, שהצריכו את שטיפת המוח רוחנית, בנו בהדרגה את הרעיון כאגדה מלכדת ומסמאת, ששווקה היטב בעולם היהודי לגיוס תרומות, ובהדרגה הפכה למציאות המקיימת את עצמה.

חסרה נעיצת אצבע בפוטנציאל "הנפיץ" הקיים במוחות חולמים של צעירים, ומאפשר להנהגה כריזמטית לעשות בהם ובתמימותם, מניפולציות ולדחוף אותם לעמידה באתגרים שנראים חסרי היגיון או בלתי אפשריים.

חסר לחיצה מכאיבה בחוקי החיים הבסיסיים: באדם הרובוט שהתוכנה הנרכשת שלו מקורה הטבעי בבית הוריו. מה שרכש שם יעצב את תוכנת חייו כולם ומה שלא רכש יחסר לו או יוחלף ע"י פתרונות דמיונו, לאורך חייו כולם. כך  צעירים שניתקו עצמם בעת משבר, ממורשת הוריהם ונטשו את ביתם, מתגלים בעצמם כחסרי כישורים מספיקים "לתכנת" ולטפל בצאצאיהם, ובונים לילדיהם בגיל הקריטי עולמות ממשיים "אל טבעיים". וכך הצאצאים החסרים, בעת משבר ינטשו אף הם מורשת הוריהם ואת ביתם...

חסר לי הדיון המעמיק בכך שרעיון הקבוצה היחודית הדרתה והפיכתה למיתוס והבדלתה מהווה סוג של שטיפת מוח. ובכך הקבוצה החילונית השיתופית, היא מאמינה כקבוצה דתית, שרבניה הם מנהיגיה וחזונם היא דתה של הקבוצה. התלות בקבוצה גובר ע"י טיפוח הפחד וחוסר הביטחון מהיכולת האישית לעמוד לבד בקשיים, ובד בבד גוברים, התלות במנהיגים והחשש מלבקרם. ואם זה דת אז למה האמונה באל ערטילאי מקבצת ומדביקה חזק יותר, מהאמונה באדם הממשי וביכולותיו?

חסרה לי אצבע חודרנית לדיון איך קורה שמנהיגות הטבעית שהצליחה הוכיחה, מאבדת את כישוריה, ואינה משכילה לזהות בעוד מועד את ההשתנות, ואינה יודעת להתאים את האגדה למציאות המתהווה בעיתוי הנכון. ולמה ומתי מתרחש "הסירוס" העצמי שגורר "סירוס" של הנהגת ההמשך הטבעית. כאשר הרעיון הבסיסי הוא טובת הכלל מעל לכל. תאור איך מתפתחת המעמדיות המבדילה בתוך החברה המאמינה בשויוניות. ולמה ואיך הופכים המנהיגים "הטבעיים" לדבקים בהנהגתם?

הייתי מסופק יותר מנגיעה של ממש מכאיבה פולשנית ברוממותו הקטלנית של הקשר האליטיסטי הנרקם מסביב לקבוצה, שבהכרח יהפכה למועדפת ולכן גם לדחויה. חדירה לקשר הפוליטי המפתה והמשחית בהשגת הטבות יחודיות לקבוצה. קשר שמרומם מעצים מעשיר, אך קשר בו טמונים זרעי ההרס שינבטו להם בבוא העת כפי שאכן אירע.

כאמור אסף ענברי הצעיר "מלטף את הפצעים". הוא נזהר מלנעוץ בהם ציפורן מכאיבה, מן הסתם הוא שאל עצמו לאיזה צורך? כי ענברי כבן קיבוץ חושב  שהקיבוץ השיתופי שבק חיים, שהרעיון שהיה סביבו היה רעיון מוטרף חסר אחריות וסיכוי אפיזודה חד פעמית חולפת.

אני הקשיש יודע שההיסטוריה חוזרת, כי בני האדם הם לא יותר מרובוטים מתוכנתים. אני מאמין שרעיון שמתממש ומתקיים על פני שנים הוא רעיון מעשי לגמרי שהרובוטים הבאים יחדשוהו בתורם במציאות שיזדקקו לו, וכרובוטים לומדים לא יחזרו לפחות על חלק מהטעויות של קודמיהם.

את הספר הזה אניח אחר כבוד על המדף העליון השמאלי, שם הוא יקל על בדידותו החד צדדית, של ספרו של מאיר שלו על "הסוויפר" של סבתו מנהלל, שנח שם לבדו קרוב לשנה, כשמצידו השני אירח לו לחברה רק ספרו של יאיר לפיד על מסכת חיי אביו טומי לפיד.

גד גזית רעננה – יום שבת 18 יוני 2011