הסיפור: אב ובן, שניהם חוקרי תלמוד, שניהם מציבים את עבודתם במקום הראשון בסדר העדיפויות, שניהם רוצים הכרה של הממסד. האב מנסה לשווא לזכות בפרס ישראל עשרים שנה והבן בראשית דרכו כפרופסור. יום אחד מודיעים לאב שהוא זכה בפרס. בעוד האב חוגג את זכייתו, מזמינים את הבן אל ועדת הפרס להודיע שנפלה טעות מצערת  ו..... ההמשך בסרט.

הסרט הוא סרט עתיר רבדים ונושאים : המתח שבן פוליטיקה ואקדמיה, השאלה "מהו מחקר טוב" ?, החקירה של יחסים בין שלושה דורות של גברים , המתח בין אמת לבין מוסר, החקירה מהשלם לחלקיו לעומת החקירה מהפרטים לשלם, החשיבות של ההשתייכות , המתח בין המסורת לקידמה, הקשר בין חוקרים לבין החיים עצמם, הקשר בין האמת המדעית לבין האמת התקשורתית ,מהו פרס בחיי יוצר? ועוד ועוד. ואולי אנשים יחשבו שהסרט לא מדויק בשל העומס. אבל אני חושבת שסוף סוף מראים לנו תמונת כאב כמו שהיא- מורכבת ולא סטראוטיפית. וכאיש טיפול אני חושדת שהבמאי לא מדייק כי ליבו המדמם מובא לקהל על מגש.

יחסי האב והבן בסרט באים לידי ביטוי בתסביך אדיפאלי בו הבן עדיין מתחרה על איכותו מול האם. היא היחידה שיודעת את הסוד הנורא שנשבע שלא יגלה ודרך גילויו רוצה הבן לזכות באהדתה ובליבה של אימו. בתוך כך, הבן משתדל בקונפליקט העיקרי בסרט לנהוג על פי המוסרי. אך בבואו לעשות כן, הוא מוצא מציאות שמותירה אותו חלש ובלתי מסוגל. באותו רגע, מתוך המקום של שמירת האגו שלו עצמו ומתוך התוקפנות שלו כלפי האב, הוא בוחר בדרך תחמנית לפגוע באביו, בחירה שבעתיד תתברר כדו כיוונית.

הסרט ממלא  בהמון מובנים הן התכניים והן הצורניים. הצילומים התקריביים , התאורה, הסידור של הסצינות על המסך, השימוש בגרפיקה מוליך אותך עיוור ומתפעל למסקנה שיוסף סידר הוא תסריטי ובמאי מוכשר מאין כמותו. אני התרגשתי עד דמעות בחלקים בסרט. מהאנושיות שבו, מהחשיפה, מהאומללות ומהחמלה. 

---------

* הערת שוליים: הויכוח המתוקשר בין אורי קליין לבין יוסף סידר יכול להיחשב כפרולוג לסרט. ודי לחכימא ברמיזה. א. הלר 2011