עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    קופסא שחורה

    בלוג זה יעסוק בהמלצות וביקורות לספרים והצגות בתאטרון, פינת יוצרים לכתיבה ועוד...

    0

    בביתו ובמדבר/ מאת מאיר שלו

    0 תגובות   יום ראשון, 29/5/11, 16:40

    תקציר הספר

     

    בן חמישים ושתיים רפאל מאייר הוא הגבר הזקן ביותר בתולדות משפחתו. הוא חי ועובד בנגב, ומתוך תחושה שמותו קרב, מוצא מפלט בנוף ובבדידות שעבודתו מעניקה לו. בביתו במדבר הוא נזכר בימי ילדותו בירושלים, בסתת הזקן אברהם - ידידו הטוב - בארבעת הגברים המתים ובשש הנשים החיות המלוות אותו: אמו, סבתו, שתי דודותיו אחותו וגרושתו. הרומן הרביעי של מחבר "רומן רוסי", "עשו" ו"כימים אחדים"( סימניה,2011).

     

    ''

     

      

     

     

     

    ניתוח היצירה

     

    מבחינת ז'אנר, זהו רומאן חניכות (התבגרות). בתחילת היצירה, מופיעה דמות שבראשיתה היא מתבגרת. הרומאן נכתב בגוף ראשון, רפאל מאייר, בן 52, "הגבר הזקן בתולדות משפחתו" החי במדבר, כשעזב את בית "האישה הגדולה" עזב בשלב של משבר. המספר מנסה לשלב את חייו את חיי המשפחה, ניסיונו ,"דרך המדבר רק ברמיזה" וכך גם סיפוריו הם רק ברמיזות. הניסיון הזה מעיד על שלב חשוב בחייו, שלב שבו הוא מודע לתהליך שעבר. "האישה הגדולה טעתה, לא הכול אני מבין, לא הכול אני זוכר, אבל יש דברים שאני מטיב לדעת". ההליכה אל המדבר היא תוצאה מהגרוש לגן עדן, יש בה מן המוות, אותו מוות אליו הוא מייחל דווקא עכשיו, ביל 52 ומהווה סיכום של חייו.

    השחזור שלו נעשה באמצעות קטועים קטועים, תוך שהוא משתף את הקוראים בסיפוריו וחוויותיו האישיים וזה הופך להיות כמעין מנגינה חוזרת. החידות נפתרות בטכניקה של התרמה, המעוררות סקרנות, אך לצד זה ישנה כאן צורה שמטרתה לשרת את הרעיון. המספר מספר את הדברים, כביכול בהתגלותן לו. כתיבתו משלבת כתיבה מזדהה יחד עם ראייה רטרוספקטיבית, המספר כותב מנקודה בה הוא כבר "מטיב לדעת", אך ביצירה הוא מעניק לקורא תחושה של ראייה מזדהה. "כל החוטים נקשרים, סוד האישה העיוורת, סוד אברהם וסוד התקבלותה של הדודה המפרנסת שלי ושל האישה הגדולה, מעטפה לבנה תמורת סיר של מרק עוף עם ריח כמו של בית". הקורא נרמז לתעמולות שונות הדורשות את פתרונו ואחותו "הכלבתא", כל המוטיבים נקשרים יחד בסוף, לעיתים בדרך מקרה ולעיתים מתוך בחירה. לאורך הסיפור יש את נושא הגורליות הנקשר לתשתית הידועה של "מוטיב הנבואה" שקשור במוטיב העיוורון (אדיפוס המלך).

    פתיחת היצירה מתחילה ב"הנה אני..." מרמזות על היותו חי, היותו במדבר ואת דבר גילוייו עם עצמו. ב

    דרך האנלוגיה הוא נזקק גם לזיכרון, על מנת להתקיים עליו לספר לעצמו את הסיפור הזה, שהגיע הזמן לספרו בטרם ימות. "מתי כבר תגדל רפאל..", משפט שחוזר על עצמו הרבה בסיפור, זהו מוטיב הגדילה, הקשור גם הוא למוות. משפט נוסף שנאמר במהלך היצירה "מתי כבר תמות..", התעניינה הסבתא, שכן כל הגברים במשפחתו מתו בעקבות תאונות מצערות, כפי למשל שסבו התאבד לנגד עיני אשתו. כמו כן התנהל וויכוח על נושא ההתאבדויות עם משפחתו, האם התאבדות הינה סוג של תאונה או מוות טבעי..?. יום אחד שאל רפאל, "מדוע הן אינן שואלות את אותן שאלות לגבי התאבדותה של אישה?", "הדודה השחורה" ענתה בתגובה "על מי הוא מדבר", בעקבות זאת קמה ה"דודה האדומה" ואמרה דבר זוועתי "שהתאבדותה של אישה אינה מהווה מוות טבעי, גם לא תאונה, אלא רצח בכוונה תחילה". נושא ה"אשמה" מופיע כלייט מוטיב ביצירה ובעיקר בעמדת המספר המובלעת. כאן למעשה מתגלה מוקד היצירה, כשמסתבר למה נתכוון "ברומא" הגילוי האיום ביותר הקשור גם למותו, הגילוי בדבר גורלה וחירותה של "הדודה האדומה" ושאר הנשים ובדבר גילוי אברהם שהיווה השראה והערצה עבור רפאל.

     

    הדמויות ביצירה-

    אברהם- הסתת הוא המדריך של רפאל ומכוון אותו אל החיים.

    רונה- רפאל תמיד אומר עליה את המשפט: "אשתי, אהובתי ואסוני בעתיד". רונה מגלה את הצורך הייצרי של רפאל, "מחזיקה את חלציו ולא נותנת לו ליפול". רפאל רוצה כבר למות, אך היא זו שמחיקה אותו על הקרקע, והחצי העליון מרחץ על בלימה שעליה הוא נע ונד ויכול ליפול כל דקה. רונה משאירה אותו ספק חי, ספק מת והוא לא נותן פרשנות על רונה ומדוע היא אסונו. כאשר הוא מתאר אותה, הוא מתאר באמצעות חושיו, תוך כדי מישושים ומכיר את כל תלותויותיה, כפי שהוא מכיר את המדבר. רונה היא רופאה (מצילה חיים), זה סותר את העובדה שהיא עזבה אותו באמצע הדרך. רפאל אינו מסוגל להקים תא משפחתי, משפחתו גידלה אותו "כאישה" ולא "כגבר", כילדה מפונקת וזו הסיבה לחוסר היכולת שלו לגדול.

    הסבתא- הקמצנית הגדולה, שולטת ביד רמה והיא זו שמנהלת את העסק המשפחתי.

     

    האימא (חנה)- נישאה לרופא, אך ליבה תמיד עם חברתה "רחל", שנתעוורה ונסעה לחו"ל. בהמשך היצירה, רפאל החזיר לה את בחירת ליבה ואת חייה. "חנה" היא מעין תאומה, היא מחכה לשובו של החצי השני שלה, היא מעולם לא מסיימת לקרוא את ספריה וקראת ספרים בחדרים סגורים. שובה של "רחל" אמור להחזיר לה את סוף הסיפור. "חנה" נטשה את העולם, כאשר רחל חוזרת היא שבה לחיים, שלבסוף סיפורה מסתבר לאהבה לסבית בין השתיים. לרפאל יש תפקיד ייעודי, להביא לה את העיוורת באמצעות המתת החתול.

     

    "הדודה השחורה"- אחותה של אימו (האחות בדם), הדמות הגסה, השעירה, הגברית, אליה הוא נמשך ארוטית.

     

    "הדודה האדומה"- הגיסה של ה"דודה השחורה" (לאה), איננה קרובה בדם, למרות שבעיניו הן נראות אחיות בשל שיערן הקצר וגם בשל האנלוגיה המשוות ביניהן בנושא הזנות. זוהי למעשה הדודה העדינה, הלבושה שמלה תכלת. היא אוכלת ומקיאה ובכך מענישה את עצמה על כך שנישאה לאדוארד ובעקבות נישואיה, מנדים אותה במשפחה לצד כינויי גנאי כגון זונה.

     

    האישה הגדולה- כיוני המכוון לכולן, הן מאוד דומיננטיות בחייו, הן מזוהות כקולקטיב נשי המשתלט עליו. ובכל זאת, לכל אחת יש במידה מסוימת ייחודיות, הנשים הן "גבריות" והוא "נשי". רפאל הופך להיות בנן של כולן ויחד עם זאת גם המאהב שלהן.

     

    לקראת סוף היצירה הוא אומר "אני הולך ומתקרב לקרקעית עם עיניים עצומות עד לסוף התהום, פעם חשבתי שאצליח לספר לך את דבר מותי ואז אסגור את סיפור מעשי, אמנם גדלתי בדרך הטובה ביותר לגבר לגדול בה, אח"כ רומיתי, הלכתי, נאהבתי, נעזבתי, אח"כ גיליתי..." . "הנה אני, מדרים ונוסע מטה מטה בפנסים כבויים, הן די לי בזכר הדרך ובאור הירח, חיכית לי, רפאל? התגעגעת., הלאה, הלאה, כל הלילה הביתה". בסוף היצירה הוא מגיע אל המוות והמידבר קשור לכך, המוות צופן את אותות החיים, הוא מסייע לו להכיר את עצמו, את רונה, את האדם באופן כללי, נשמתו וחייו. קטעי תאור מידבר רבים, בהם הוא משלב את האנלוגיות לחיים. המידבר בלי ספק נושא בתוכו את התשתיות של המדבר במקרא, ההתרחקות מן החיים וההליכה אל כיוון המוות.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה