עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    האישה ששרה את השיר שלנו

    8 תגובות   יום שבת, 28/5/11, 10:15

    ''

    כבר משוט הפתיחה המהפנט, לצלילי You And whose Army של רדיוהד, הלב נלפת חזק. המצלמה משוטטת בין חבורת ילדים מוזנחים בתור לגילוח ראשם ומתמקדת במבט שובר לב של ילד עם עיניים עצובות. קאט. עכשיו מתחיל באמת הסרט. תזכרו את הסצנה הזאת. לא תשכחו את העיניים האלה. האישה ששרה, יעשה כמעט הכל כדי שתחשבו עליו אחר כך.

     

    נציג קנדה לאוסקר לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, מתחיל אמנם שם, אך מתרחש רובו ככולו במזרח התיכון. נאוול מארוואן הולכת לעולמה ומותירה בידיי מנהלה צוואה הקוראת לשני ילדיה להתחיל לגלות את האמת על אמם ובסופו של דבר- גם על עצמם. האם מבקשת לסגור מעגל, כי רק כך תוכל לנוח על משכבה בשלום. בצוואה היא מבקשת מהם למצוא את אביהם החי, שעד לאותו רגע חשבו למת ומספרת להם כי יש להם עוד אח. כבר מעניין הצוואה ומדרך הקבורה בה האם מבקשת להקבר, מבינים הילדים כי יש כאן סוד וחטא גדול. המשימה שולחת אותם למזרח התיכון. למדינה שלא אומרים את שמה, אך לפי המאורעות יש לשער כי מדובר בלבנון (למרות שצילומי הסרט מטעים טיפה כי הוא בכלל צולם בירדן המדברית, אבל זה לא באמת רלוונטי). הבת נעתרת למשימה מיד, הבן מתנגד למשימה באופן נחרץ.

     

    ביציאתה אל אותה המדינה משחזרת הבת את מסלול החיים של אמה. מכפר הולדתה, שממנו גורשה בגלל חילול כבוד המשפחה ועד הכלא בו כביכול סיימה את מסלולה המזרח תיכוני, כשברקע מלחמת האזרחים- מוסלמים נגד נוצרים. על רקע החיפוש יובא סיפורה של האם בפלשבקים, כשכל תחנה יותר טרגית מהשנייה. הבחירה בשתי שחקניות שכל כך דומות זו לזו היא הברקה. לרגע לא נבין במי אנחנו צופים – באם או בבת. הסיפור של מי מסופר כעת?

     

    סיפורה של האם חושף אמת קשה (ולא שלא ידענו אותה, אך בכל זאת) במלחמת אחים כולם מפסידים, אבל נשים וילדים על אחת כמה וכמה. שנאה מעוורת מלהבחין בבני אדם ולפעמים שנאת אחים היא השנאה הקשה מכולם. בהתאם לכך, הסרט ינוע מכאב אחד לאחר ללא הרף, כאשר רף הכאבים הולך וגדל. חשבתם שרצח על רקע חילול כבוד המשפחה זה קשה? חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום.

     

    כפי שהבנתם, האישה ששרה, שייך אמנם לז'אנר סרטי הדרמה חברתית-פוליטית-אקטיביסטית, אך אפשר לראות אותו באור קצת אחר (וייסלחו לי קוראיי הפוליטיים-פמיניסטים-אקטיביסטים). אם מקלפים ממנו את כל המשמעויות הפוליטיות-חברתיות שלו, זהו סרט משפחתי. כן סרט משפחתי. נכון, המסרים החברתיים והפוליטיים, הם חשובים (גם אם מעט דידקטיים), גם זעקת ההתעללות בנשים היא חשובה ומשמעותית, אך אין לזלזל ולהקל ראש גם בהלך הרוח המשפחתי שבו. זהו סרט על סודות שאנשים נושאים איתם עד המוות, על סיפורי חיים שאנשים מסתירים ועל התחלות מחדש במקום אחר בתקווה לקבור את העבר. אך האם בכלל אפשר לקבור את העבר ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? כעת זה במזרח התיכון, אך אפשר היה להעתיק את העלילה לזמן אחר ולמקום אחר, אירופה למשל לפני 65 שנה נגיד, וזה עדיין יהיה רלוונטי.

    כאשר מדובר בטרגדיות אנושיות, האינסטינקט הוא לחשוב שמדובר במסחטה רגשית, אך המקרה של האישה ששרה הוא הפוך לחלוטין. בקלות אפשר היה ללחוץ כאן על נקודות הקיטש והפורנוגרפיה של הכאב, אך הבמאי דניס וילנו, בוחר בדרך של איפוק ואולי אפילו בסוג של עידון אסתטי מצולם היטב (עד כמה שאפשר לקרוא לזה עידון), אבל זה לא יהיה קל.

    ''

     

    במסגרת המסורת הכה טרנדית כעת, גם האישה ששרה הוא סרט תובעני. יש לו קצב אחר. הוא בונה את עצמו לאט לאט- לבנה אחר לבנה, פרט אחר פרט. הוא מנצל היטב את הזמן העומד לרשות צופיו. יהיו כאן טוויסטים. תהיה פה הליכה קדימה-אחורה. יהיו כאן פלשבקים. נתבלבל בין הדמויות, שייראו לנו טיפה דומות. נתבלבל בין השמות, הזמן והמקום. אבל בקצב אחר.

    לפעמים האיטיות הזאת היא בעוכרי הסרט. אם במהלך כל הסרט נשלפו הקלפים אחד אחד ובאיטיות. נראה שלקראת הסוף מישהו לחץ טיפה יותר מדי חזק על הדק הטרגדיות והחליט לחשוף הרבה קלפים בבת אחת. התחושה היא של כמעט מחנק. כמה כאב אפשר לשאת בבת אחת? אבל רגע לפני שזה ירגיש קצת יותר מדי, נגיע לסוף ואיזה סוף זה יהיה. ממש כמו הפתיחה שלו – לופת, מטלטל, עצוב. רק סבלנות. תתאזרו בסבלנות.

     

    אם מקודם הזכרתי את רדיוהד שבפתיחה, תהיתי אם הבחירה לשלב בפסקול המועט שני שירים (מעולים) של רדיוהד מהאלבום Amnesiac – היא מקרית. הרי האמנזיה הנגזרת משם האלבום היא מחלת השכחה ואילו כאן זו מחלת הזיכרון. מקרי? לא חושב.

     

    האישה ששרה הוא סרט חזק מאוד, בעיקר בסופו, שגרם לי לתהות – באיזה עולם אנחנו חיים? וגם - האם באמת צריך לדעת הכל? לא יודע. עוד אין לי תשובה חד משמעית על כך. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/9/11 21:07:
      לגבי המיקום, הסרט נכתב ע"פ תסריט של סופר לבנוני, כך שאין מקום להתלבטות. סרט מטלטל, הלבשה מוצלחת של טרגדיה יוונית על המזרח התיכון העכשוי.
        18/6/11 16:08:
      הסרט מעולה. צפיתי בו היום
      סרט ששווה לראות!
        28/5/11 19:53:
      מרענן לצפות בתכנים של מלחמות דרך ספור מסגרת של תוצאה פחות מדוברת שלה...חיים ולא מוות. חשבתי שאולי התסריט נכתב מהסוף להתחלה. כלומר קודם הוחלט הסוף וסביבו נוצר כל היתר. יש בזה חסרון, כי בסוף הסרט נסחפים רק מחשיפת הסוף, ודיי מהר נשכחים אירועי המלחמה. לכן החלטתי שהסרט בעצם דן במצב משפחתי חריג, והמלחמה היא אמתלא להסביר את החריגות. אבל אם יש פרצ'ל אחד בעולם שבע, ודאי יש עוד כל מיני מצבים לא סטנדרטיים של משפחה. מזל שאנחנו חיים בישראל ואפשר לצפות גם באל-ג'זירה כדי למלא את מצברי הפלצות מזוועות מלחמות.
        28/5/11 19:16:
      אני חדש רק היום הצטרפתי ואני רק רוצה לשאול אתה כתבת את כל זה?
      קשה לראות סרטים כאלה שזורקים לנו את האמת הלא נעימה בפנים, אבל חשוב לדעת שזה קיים.
        28/5/11 16:53:
      בוקר טוב! איזו ביקורת מאוחרת ... וטוב שנזכרת! כי הוא אכן סרט טוב, רק שראיתי אותו לפני חודש וחצי אם לא יותר, אז הביקורת כבר לא רלוונטית... חבל.
        28/5/11 13:01:
      ניצל בשנייה אחת מזמן כבר לא צפיתי בסרט שכמה שניות לפני שנדלקו האורות החלטתילשנות את דעתי לגביו .חשוב להדגיש שאני מאילו שעושה מאמץ ניכר לדחות את דעתי על סרט ככל הניתן. אני מתרשם וחושב ומתלבט וברגע שגיבשתי דעה ....לא תזיז אותי מדעתי....עקשן...מה אפשר לעשות. האשה ששרה הצליח לגרום לי לשינוי דעה כזה לפיכך אתחיל עם התובנות שהתגבשו בי בתחילה- עוד לפני השינוי (שינוי קיצוני של מאה שמונים מעלות) קשה לי קצת עם עמימות מצד אחד - שנועדת בדכ"לל כדי לעשות מסר כוללני ואוניברסאלי ומצד שני בכל זאת מול פרטים שנמסרים ,שאינם עולים בקנה אחד. אכן לא נמסר על איזה ארץ מדובר מאידך ברור שהיא מזרח תיכונית. היא גם שכנה שלנו...וגם הפלסאינאים מוזכרים בה. למזלנו לא האשימו אותנו בעוולות. עושה רושם שצריך לחפש אנשים מבני עמנו שאולי השפיעו על הוצאת "האשם הקבוע מעוולות מזרח תיכוניות" מהסרט . רמז כזה אני מוצא בשמו הבילתי מהימן בעליל של הפרופ` למתמטיקה - ניב כהן. אומנם שם שהוא גם יהודי וגם ישראלי - אבל גם בלתי סביר לאדם בגילו של הפרופסור. אין אדם בגיל הזה שקוראים לו ניב. זהו בכלל שם מודרני. ואם אתה רוצה למסורכלל משהו כללי - ראוי יותר לקרא לו ג`ון או ג`ורג`...ניב כהן??? זהו אומנם פרט שולי...ועדיין קצת תמוה ויש גם נוצרים ומוסלמים שנלחמים אחד בשני....האם זאת לבנון? אבל הנופים הם בכלל מדבריים נראים יתר דומים לעירק או ירדן ואפילו מוזכרת מלחמה בין הנוצרים למוסלמים בתחילת שנות השבעים אז על מה מדובר כאן....אם זה משל או סיפור מוסר אתה לא נותן תאריכים...אץה מץרכז במסרים ובערכים. ואם אתה מספר על הנוצרים המרונים מלבנון - אתה לא תולה על הקיר בבית המשפחה צלב של הרוסים האורטודוקסים....שוב אני ניטפל לקטנות אולי האור הוא פחות שולי בעינכם. מי שחי פה מרגיש אותו באופן אינסטנקטיבי האור המזרח תיכוני הוא מן המפורסמות....וכל מי שמגיע מקנדה אמור להיות מופתע מעוצמת האור ..הבמאי והצלם הקנדיים כניראה לא הרגישו את זה. הסרט בראשיתו הוא פשוט אפל (גם אם הוא במזרח התיכון) חשבתי שאולי זה מתוך הרצון להעביר את האימה....אולי? עדיין, סרט שמוגדר כסרט מסע (אני מתקשה להכניסו לג`אנר הזה) חייב להיות מסוגל לשנות ולהתאים את האור במעבר למזרח התיכון...וכשזה לא קורה יש לצופה תחושה קלה של חוסר אמינות. ומכאן כמה מילים על העלילה....תסכימו איתי שהיא לא עניין שולי אימה וטרור - הן שתי מילים שממצות את סיפור. ליד מקום מושבי היה שימוש די מאסיבי במטפחת וגם אצלי הייתה מועקה קשה בגרון. אבל נפתולי העלילה והמידע הנוסף והמזוויע שנפרש לאורך הסרט דמו אצלי במידה רבה לאיזה טלה-נובלה בעלת המון פרקים שבכל פרק קורים עוד אלף תפניות בלתי סבירות בעלילה (לפחות עם בוחנים את הזיגזגים העלילתיים בעזרת כלים סטטיסטיים או בכל דרך הסתברותית אחרת) בקיצור אלו הם מדגם מייצג של מחשבות שעלו בי אל מול צפייה בסרט והם גרמו לי לפתח דעה די מבוססת עליו. דעה שהקורא האינטלגנט בוודאי יכול להבינה גם אם היא לא תוארה בפירוט. וכאן התרחשה הפתעה,,שמטעמי ההתרחקות מפני הספויילר לא אומר מתי היא התרחשה. רק אומר זאת - ברגע מסויים נמסר לנו המסר המרכזי של האמא לבניה וברגע הזה הכל מתהפך. המסר הזה הוא כל כך נכון כל כך הומניסטי וכל כך מרגש שגם דעתי על כל המכלול השתנתה וגם כל נודניקיות באשר לפרט זה או אחר נראת ממש לא רלוונטית ואפילו המועקה ...שעד אותו רגע חשבתי: למה בעצם זה מגיע לי? והנה כל רגע של סבל נראה בנקודה הזאת ממש מוצדק . וכשיצאתי רק נותר בי עוד בדל ביקורת ...באמת קטנוני ולא חשוב במיוחד האם יוצרי הסרט דאגו שאותם אלו שראוי שיפנימו את המסר הזה יקבלו את המסר באופן נגיש.? כי אם אתה מדבר על מוסלמים נגד נוצרים - נו ....אז המסר אולי מכוון אליהם???!!! בזה אני לגמרי לא בטוח ומאידך, לענייות דעתי, המסר מיועד לכולנו....אפילו לאלו שלא מוזכרים בסרט. אם כך סרט שהצליח לגרום לי להרהר במסריו גם כשאור המקרן כבר כבה בודאי מוגדר אצלי כסרט טוב