עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    המזנון – ברוכים הבאים למעגל הפנימי.

    3 תגובות   יום שבת, 19/3/11, 21:24

    ''

    כשאתה מגיע למועדון או חתונה, תמיד יש את החבר'ה האלה שקופצים במעגל, מחובקים. שריד לשנות התשעים. הם קופצים, מאושרים, מזיעים, לא שמים לב שהם דורכים לך על הרגל. ואתה רוטן כמה זה מעצבן, או כמה זה פתטי. תלוי אם אתה במצב רוח מתנשא או לא. אתה רק רוצה להתרחק מהם וללכת מהמקום הדפוק הזה. אבל אז מגיע החבר שלך, עם שני צ'ייסרים. ולאט לאט כל החבר'ה מצטרפים. מדברים, צוחקים. יש מוזיקה ממש טובה עכשיו. ובשיר שאתם ממש אוהבים, אתם מתחילים לקפוץ במעגל. מחובקים כמובן. ויש לך את ההרגשה הכי טובה בעולם ואתה יודע שכל מי שמחוץ למעגל שלך פשוט מפספס. פשוט לא נהנה כמוך.

    כשהגענו למזנון, המקום החדש של אייל שני שמגיש את כל המנות בפיתה, היינו מחוץ למעגל. המוזיקה הייתה חזקה מדי, המקום רועש ועמוס מדי. ונדמה שכולם עסוקים מדי בעצמם ובלרקוד, מאשר באוכל. גם מי שבא לאכול, וגם מי שעובד בלהאכיל את הלקוחות. אפילו שחילקו לנו תה חם מיד בכניסה, וכן ניסו להפגין יחס אישי, מפלס העצבים עלה כמו צונאמי ביפן. לא נעים להיות שם. אם לא הייתי מתחייב לכתוב ביקורת על המקום לעיתון הסטודנטים "תזה", סביר להניח שהיינו יוצאים משם. חשבתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שממש נקטול את אייל שני, ואת הפרויקט החדש שלו.

    כל המקום הוא היכל ההנצחה לאייל שני. ליתר דיוק לאיך שאייל שני תופס את האוכל. כרוביות מסודרות על המדפים, שורה של עגבניות משמשת תפאורה לשאר האוכל והכול מוגש בכלים ביתיים וישנים. כאלו שהיו בתקופה של סבתא שלנו. אפילו העובדים שלו כאילו נבראו בדמותו וצלמו. "גבירותיי ורבותיי, העגבנייה", צעק אחד העובדים לפני שחתך אותה ביראת כבוד. כל זה היה נראה כמו קריקטורה שכותבי "ארץ נהדרת" לא יכלו לתסרט.

    ''


    אבל אז התפנה לנו מקום על הבר. ישבנו קצת יותר נינוחים, קצת יותר נהנים מהמוזיקה. מתחילים ליהנות מההצגה של העובדים במקום. והתחלנו להזמין, פיתות כמובן. זה מה שיש למקום להציע. ניסינו שתי פיתות – הראשונה steak and eggs והשנייה עם תפוח אדמה. בחיי, עם תפוח אדמה.

    חיכינו לא מעט עד שהפיתה הראשונה הגיע. בפלאפל השכונתי, זמן המתנה כזה ארוך לא היה מתקבל, אבל אנחנו פה בעולם של "המזנון". לא הייתה לנו סבלנות אבל גם לא ממש ברירה. ואז הגיעה הפיתה. כולה פיתה, עם סטייק חתוך דק עם טעם עז של בשר משובח, ביצת עין עם חלמון נוזל, וכל זה עטוף (בחמלה כמובן) בפיתה חמה ובשרנית, בשמנת חמוצה, קצת פלפל חריץ קצוץ בשמן זית ומלח גס. כולה פיתה? כן. אבל הפיתה הכי טובה שאכלתי בחיים. חד משמעית.

    המוזיקה החזקה הנעימה את הזמן, בציפייה לפיתה הנוספת. אפילו גם הבנו שהעובדים הם לא מחקים את אייל שני. הם באמת אוהבים אוכל, כנראה כמוהו. והדמות המוחצנת שלו אפשרה גם להם לצאת מהארון הגסטרונומי ולדבר על אוכל כאילו זה שירה. נכנסנו למעגל.

    הפיתה השנייה, שזמן ההמתנה אליה היה נצח וחצי, הגיעה מלאה בהר של תפוח אדמה אפוי בתנור (כזה עם טעם של מדורה), שמנת חמוצה, שמן זית, בצל ירוק וקצת חריף. הפיתה הזאת הייתה טעימה-סבירה. זה דווקא לא שהשילוב הפחמימתי הזה היה מוגזם, אלא שהיו המון ביסים של תפוח אדמה קצת משעמם. היו חלקים בפיתה עם מספיק שמנת חמוצה שקצת הקפיצה את המנה מעבר לתחום הבינוניות שלה, אבל הם היו בודדים.

    ''


    נותרנו קצת רעבים, אז הזמנו שורות. שורות במילון של המזנון הוא שליש פיתה. אותו שליש שבד"כ זורקים, או מטגנים בשמן עם זעתר בשווארמיות. השליש הזה לא נזרק במזנון, אלא עושים איתו שני דברים שונים: נותנים אותו חינם למי שמחכה בתור, שימלא אותו בכל טוב – טחינה, שמנת חמוצה, רסק עגבניות, פלפלים חריפים מוחמצים, סלט כרוב, חמוצים. האופציה השנייה היא להזמין את אותו שליש פיתה עם מילוי מקורי סטייל המזנון. אנחנו הזמנו "שורה" אחת עם כרובית בטחינה, ושורת קינוח – עם שוקולד השחר ובננות מקורמלות.

    הכרובית בטחינה הייתה מנה טובה מאוד. הכרובית מבושלת במידה, עם קצת טעם חרוך, מעורבבת עם אחת הטחינות הטעימות שידעתי. עם פלפל חריף, וערימה של כרובית שמאיימת לברוח משליש הפיתה שקיבלנו, המנה זכתה למקום של כבוד.

    השורה עם שוקולד השחר, הייתה טובה. האגף הנשי שהיה איתי, מצא אותה הרבה יותר מושכת וטעימה. בננות שמטוגנות בסוכר והרבה חמאה, עם שוקולד בפיתה – איפה יש כאן לטעות? טעם מתוק ומחיר זול יותר ממלבי. קינוח אידיאלי לכזה מזנון.

    אותנו המזנון קנה ונחזור לשם בקרוב. לא כולם ייפלו ברשת ויכנסו למעגל הפנימי שלו. אותם אנשים ימשיכו ללעוג למזנון ולאלה שהולכים אליו. הם יטענו שהמחירים יקרים, שמעיזים לקחת כסף גם עבור שליש פיתה שאמור לחלק אותה חינם (הרי אנחנו משלמים על פיתה שלמה, לא על שני שלישים)  ושכל המקום הזה הוא סוג של עבודה בעיניים. מצד שני, אנחנו יודעים שאכלנו שם את הפיתה הכי טובה שהייתה לנו, ושהיא עלתה פחות משווארמה בלאפה אצל "מומי" (שווארמה אקראית בנתניה). אבל בטוח שלא נקרא אף טוקבק על המחירים הגבוהים של "מומי" או כל שווארמה אחרת, זה לא סקסי כמו לתקוף את אייל שני.


    בשתי מילים: שמנת מתוקה 32%


    לצפייה בכל התמונות באיכות גבוהה ולהמשיך לעקוב אחרינו,
    חבבו אותנו בספר הפנים!


    שיהיה לכם בתאבון,
    שמן ושמנת.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/3/11 10:32:

      צטט: יאיר ברטשפיז 2011-03-21 10:24:09

      אחד הפוסטים הטובים והמענגים שקראתי בשנים האחרונות בשפה העברית. תודה לכם שעשיתם לי בוקר שמח

       

      ואוו... תודה.

      כיף לקרוא תגובות כאלה.

      חיוך

        21/3/11 10:24:
      אחד הפוסטים הטובים והמענגים שקראתי בשנים האחרונות בשפה העברית. תודה לכם שעשיתם לי בוקר שמח
        21/3/11 08:09:
      נשמע טעים ופלצני - לא לכל אחד...ביקורת מעולה.

      פרופיל

      שמן ושמנת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין