זה מעניין לראות שני סרטים ישראלים חדשים באותו שבוע. זה מעניין יותר כשבשני הסרטים מככבים, באופן מפתיע (או שלא) צחי גראד ורונית אלקבץ. מעניין יותר לציין שלשני הסרטים יש לא מעט מכנים משותפים ונקודות דמיון, מלבד שני שחקנים (מצוינים) אלה. שניהם מובאים מנקודת מבטו של ילד סביב גיל הבר מצווה במשפחות מפורקות. בשניהם מנהלים הנערים הצעירים יחסי אהבה-שנאה עם אחיהם הגדולים. שני הסרטים נעשו באיזור הכרמל- הראשון נעשה בחיפה והשני במושב בחוף הכרמל, ובשניהם הים ורכבת ישראל תופסים מקום בעלילה. פרט שולי, קטנטן,  בשניהם רונית אלקבץ משחקת את האמא.  אגב, בשניהם יש סצנה כמעט זהה, עוצמתית ומרגשת בין האם לאח הגדול, במקלחת. מקרי? לא מקרי? מעניין, תודו. עד כה הדמיון. ההבדל ביניהם הוא שהראשון הוא מחוספס מתחיל מצוין ומתפזר לקראת הסוף, אך שומר על טלטלה מרגשת לאורך כל הדרך. השני עדין ומעודן, מתחיל מפוזר, הולך והתהדק באמצע ונגמר טוב מאוד. לראשון האלמוני והמצוין קוראים ציון ואחיו, לשני הטוב מאוד, אך החסר משהו, קוראים מבול.

מבול, מספר סיפור עדין ועצוב על משפחה בתהליך של פירוק. כבר בסצנת הפתיחה אנחנו מגלים כי האב והאם אינם ישנים באותה מיטה. אנחנו לא מבינים על מה ולמה, אך בהדרגה אנחנו משערים ומבינים לבד את הסיבה. מירי (רונית אלקבץ) היא גננת צבעונית ויצירתית בגן ילדים במושב, בעלה צחי גראד הוא טייס מטוסי ריסוס. כביכול, שני תפקידים הרבה יותר מסמליים. היא כגננת, אמורה לדעת איך לנהוג בילדים ולטפל בהם, לחנך אותם מן הסתם. בעלה, טייס, הוא אחד שאמור לדעת לנווט ואיך להרים גוף מתכתי גדול ולרחף איתו באוויר, אך בפועל הוא נתפס מסטול יותר מדי פעמים ולכן לא ממש מצליח להמריא. בקיצור, שניהם לא ממש יודעים איך להביא את כישוריהם המקצועיים הביתה. בבית מחכה להם יוני, המכין עצמו לבר מצווה. יש לו לשון משוננת ופה חד וחוסר פחד מובהק. יוני (יואב רוטמן), מטפח מהצד ג'וב כמכין שיעורי בית בתשלום לתלמידי בית הספר שלו. יום בהיר אחד, עולמם של השלושה (ושל הצופה) משתנה כאשר מגיעה ידיעה על כך שעליהם לאסוף את בנם הבכור, תומר (מיכאל מושונוב), מן המוסד שנסגר, הביתה. עד שיימצא לו מקום הוא מובא אל הבית הלא מתפקד ובעצם חושף, מבלי לעשות דבר כמעט, את השקרים והסודות של בני ביתו. באין הורה אחראי של ממש בבית, יוני מצידו מבין כי עליו מוטלת האחריות והנטל. הוא מפתח יחסי שנאה שהגבול בינם לאהבה הוא דקיק וחמקמק מאוד. תוסיפו על כך גם את גיל ההתבגרות הלא פשוט שעובר על כל אחד בגיל הזה ומעצים יותר את חוויית הבדידות, הניכור וחוסר התפקוד הקשה של הוריו הבוגדניים. הוא אוהב, הוא שונא, הוא דואג, הוא חומל, הוא רוצה לברוח, הוא תקוע במקום. כך הופך תומר, זה שעל פניו אינו אמור לתפקד, לסוג של מושיע בדרכו. הוא האיש התם היחידי, בתוך סביבה שקרנית החיה בחטא ועליו מוטלת הצלת המשפחה. בקיצור, תומר הוא קצת נוח. כאן נכנס הסרט יותר ויותר למעמקי סיפור המבול התנ"כי ומכיל כמה סצנות סמליות של בעלי חיים וסירה אחת בים, אך גם זוהי נקודת החולשה של הסרט. אפשר היה גם בלעדיו.

באופן מפתיע,  נקודת החולשה המרכזית של מבול היא דווקא התסריט שלו. את התסריט, הלא אחיד ברמתו, כתבו יחד נועה ברמן הרצברג וגיא נתיב, שביים אחר כך לבדו (אגב, סרטו הקודם זרים, הוא סרט חביב ומקסים שכדאי לכם להשלים). סיפורי משפחות לא מתפקדות כבר ראינו. יחסי אחים בעייתיים ראינו גם ראינו, על אחת כמה וכמה שאחד מהם אוטיסט (רמז רמז, הסרט ההוא גם מכיל את המילה גשם. איש הגשם) אבל שילוב סיפור המבול הוא רעיון מקורי ונפלא. אז מה הבעיה? הטקסט. משהו שם לא עובד. התחושה היא שיש המון סצנות יפות ועשויות נפלא אבל גם לא מעט נפילות מיותרות ותחושה שמשהו חסר, או לא הולך עד הסוף. יחד עם זאת, זה לא מונע מהסרט להיות אפקטיבי.

כי מבול, גם אם אינו יצירת מופת מושלמת, הוא סרט טוב. טוב מאוד אפילו, על אף פגמיו. כל זה קורה כל כך חזק בעיקר בזכות עבודת שחקנים מעולה, שסוחפת מהתחלה ועד הסוף. הפגנת המשחק המושלמת מחפה על העדר קוהרנטיות ועל החורים הקלים בתסריט ומטעינים אותו ברגש ובעידון. צחי גראד הוא צחי גראד והוא עושה את זה טוב. רונית אלקבץ, מרוסנת מתמיד, מקסימה ונוגעת ללב כל כך. שימו לב לסצנת המקלחת החזקה, בה היא נאלצת לרחוץ את בנה בכורה. אין כאן הרבה שחקניות כאלה, אין הרבה רגעים כאלה. וכעת הילדים. מיכאל מושונוב כתומר, כמעט ואינו מדבר, אך נוכח כל כך שפשוט קשה לתאר את המשחק המעולה שהוא עושה כאן. מבול מוכיח את מה שהיה צריך להגיד כבר מזמן- מיכאל מושונוב הוא שחקן גדול. גראד, אלקבץ ומושונוב הם מעולים ממש, אבל מי שגונב להם את ההצגה בקלילות הוא יואב רוטמן.  ממש כמו ג'ניפר לורנס בקר עד העצם, או היילי סטיינפלד באומץ אמיתי, הוא עושה את הסרט. כמוהן בדיוק, גם הוא פספס את האוסקר. אבל הוא לא סתם עושה את הסרט, אלא מרים אותו בכמה רמות למעלה ובזכותו מבול הופך ליצירה מרגשת וסוחפת. אין ברירה אלא להזדהות איתו ולרצות לחבק אותו. הוא, אנחנו.