ובכן, כבר כמה ימים אני מתלבט לגבי הביקורת הזאת ואם בכלל. מצד אחד זה נאום המלך. הרי אם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, הוא עתיד לגרוף לא מעט אוסקרים בסוף החודש וזה אומר עליו משהו, לא? מצד שני, לא פעם ולא פעמיים במהלך הסרט הרגשתי שאני צופה בשיעור היסטוריה. אמנם עשוי היטב, אמנם משוחק להפליא אבל עדיין שיעור היסטוריה. וכמו כל שיעור היסטוריה (ויסלחו לי קוראיי המורים להיסטוריה) זה לפעמים מעט מייגע או משעמם. בסך הכל התחושה היא שזה סרט טוב (ולעתים גם מאוד) אבל לגמרי לא מעולה. יכול להיות שזה בכלל אני שבאתי עם עודף הציפיות, ויכול להיות שפשוט לקחו סרט קטנטן ונפחו אותו למימדי ענק.

גם די ברור למה אנשים כל כך אוהבים אותו. נאום המלך הוא קראוד פליזר (crowd pleaser)- הוא מצחיק, נראה טוב, שחקנים טובים ומרגש לעתים. בדיוק מה שהקהל אוהב ורוצה. אך האם זה מספיק?

ובכן התשובה היא תלוי מתי. הסיפור אם כן, הוא סיפור טוב וחזק כשבאים להראות צד אחר ופגיע של המלך. המלך ג'ורג' (כן כן הוא בנו של ההוא מקינג ג'ורג', הרחוב ) או בכינוי הסתר שלו ברטי, סובל מבעיית גמגום קשה. זו לא היתה בעייה כזו קשה אם הוא לא היה צריך לנאום מדי פעם ובפעם בפני הציבור. אם כן, כיצד זה מעמיד אותו בפני עמו? דמיינו רגע את אחד מנבחרי הציבור האהובים עליכם, שצריך לעמוד מול קהל רב אך יש לו פחד במה במקרה הטוב, או מגמגם במקרה הפחות טוב. אפשרי?

אחרי שניסה כל דבר ועניין ורגע לפני שאמר נואש, מגלה אשתו מן קלינאי תקשורת, מורה לדיבור אם תרצו. המורה הזה, איך לומר, קצת שונה מכל מי שהכירו בממלכה עד כה. המורה האוסטרלי המיוחד בעל שיטות קצת אחרות וייחודיות, לשון חד כתער ותנאי עבודה בלתי רגילים. גם עברו מעט לוט בערפל, אך הוא מאמין בדרכו ובשיטות הלימוד שלו. אמונה זה שם העניין. כיאה לנסיך (בהתחלה), שאחיו המוצלח יותר, אך הבעייתי יותר נבחר לרשת את האב, הרצון לפתור את הבעיה הקשה הופך לחזק יותר ונאום בפני האומה הוא רק תירוץ בעצם להתגבר על שדים ולסגור חשבון עם העבר. מזל שהאח חובב גרושות אמריקאיות מוותר לבסוף על הכתר וברטי מקבל את המלוכה לידיו. לאט לאט, בחשדנות בלתי נדלית יחסי המורה המשונה ותלמידו המיוחס יהפכו ליחסי חברות, לא נטולי חשדות אך עם המון אמונה ולהט (עד כמה שבריטים מאפשרים לעצמם ללהוט).

טום הופר, במאי נאום המלך, מבין דבר או שניים במשפחת המלוכה (לאחר שעשה בעבר את המיני סדרה הטלוויזיונית אליזבת', שהוקרנה גם אצלנו) חבר לתסריטאי דייויד סיידלר וביחד נהגו בכל הדמויות ברכות ועם המון אהבה והוציאו דמות אנושית ופגיעה ממה שנראה לרוב כמו בלון מנופח שנקרא הממלכה המאוחדת. אלו גם הרגעים הטובים באמת של הסרט. מחוץ ליחסי המורה-תלמיד יש נפילות לא קטנות ומעט מייגעות. כל מערכת היחסים הקטנה והאינטימית בין המורה לתלמיד, מכילה את לב הרגש אמיתי של הסרט. אלו הן הסצנות המבויימות עם הכי הרבה תנופה ומעוף והן מוצלחות לרוב תודות לעבודתם המעולה של השחקנים.

כן, על השחקנים של נאום המלך נכתב כבר הכל. הלנה בונהאם קרטר סוף סוף בתפקיד רגוע ולא אקסצנטרי, קטן זה לא מילה ומשכנע. מוטב לה לא לשכוח לעשות גם תפקידים כאלה בקריירה עתירת תפקידים הזויים. קולין פירת' בתפקיד קולין פירת' כלומר לנצח מארק דארסי, עושה כהרגלו את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וזה את אותו תפקיד שלו, הפעם עם טוויסט קל בגמגום. באמת נראה שהאוסקר בכיסו הקטן, אך אני חושב שהוא היה יותר טוב במועמדות שלו משנה שעברה על סינגל מן. אז קולין פירת' מקסים כהרגלו, אבל מי שגונב את ההצגה הוא דווקא ג'פרי ראש בתפקיד המורה הססגוני. ביצוע מושלם, אין מה להגיד מעבר. הא...וגם גיא פירס עושה יופי של תפקיד אורח פצפון, אך יעיל.

כשישככו קולות האוסקרים והפרסים מוטב לו נאום המלך יחזור למידותיו הראוית והפרופורציונליות (ואני יודע שאקים נגדי לא מעט אנשים שלא יסכימו איתי, לא נורא- על טעם וריח וכו' שמעתם?) ואז נגלה שזה סרט קטנטן, קאמרי ממש ובלי עומס הציפיות האלה, הוא סרט ממש טוב. לא מעולה, אבל ממש טוב. במילים אחרות, בילוי נעים לכל המשפחה ותו לא.