עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    על קור וקיפאון או: קר עד העצם

    5 תגובות   יום שלישי, 1/2/11, 07:51

     

    תותחי האוסקר הולכים ומצטברים על מסכנו ובאמת, שבוע אחר שבוע אנחנו רווים ורואים קצת נחת מההיצע הקולנועי המרשים והמהנה הזה. אז אם עוד לא תפסתם לכם איזה סרט אוסקר כפייבוריט, למה אתם מחכים? וכבכל שנה, גם השנה מסתנן לרשימה איזה אנדרדוג. האנדרדוג בדרך כלל הוא אותו סרט קטנטן, עצמאי. הסגנון? קאמרי. דהיינו - כמה שחקנים בודדים (ובד"כ אף כוכב לוהט), ביצירה שקטה ובד"כ עם סיפור קורע לב באופן מאופק. על תקן הסרט הקטן-העצמאי-אך-המצליח-עם-שחקנית-מעולה מגיע השנה קר עד העצם, הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס בשנה שעברה. אך לפני שאתם רצים לראות אותו, צופים יקרים, הכינו את עצמכם לקיפאון גדול.

     

    קר עד העצם, כשמו כן הוא, סרט קר ומלא ניכור, במסורת הקולנוע האיטי האופנתי עכשיו במיטב סרטי הקולנוע ודוחק בצופה להתאזר בסבלנות עד לסוף המשתלם (טוב תלוי איך רואים את זה). קר עד העצם אינו סרט מתפשר ומראה את אמריקה האחרת. הענייה. הדלה. העילגת. הוויט-טראשית, אך שלא כמו בפייטר, כאן העליבות היא עצובה וקיצונית וכשמדובר בילדים קטנים הלב נצבט על אחת כמה וכמה.

    דמיינו לכם יער אמריקאי קפוא ובין קרחת אחת לשכנתה כמה בתי עץ מוזנחים, השייכים כצפוי לעלובי החיים, הלא מתפקדים, העניים וקשי היום. מה שדמיינתם אלו בדיוק החיים של רי דולי. רק בת 17 אבל חיה חיים של אשה מבוגרת. באין הורים מתפקדים (האמא) או נוכחים (האבא) היא נאלצת להיות האמא והמחנכת של שני אחיה הקטנים ולטפל באמה השתקנית והדכאונית. אוכל אין ממש בנמצא, אלא רק מה שיש ביער (כן, ציד), בבית הספר או מה שהשכנים ברוב חסדיהם מוכנים לתת, אם בכלל. הרעב, הקור, היאוש והבדידות מחלחלים לאט לאט ולופתים חזק בגרון. כשנציג החוק מגיע אל הבית על מנת לאתר את האב הנעדר מעוד משפט על ייצור סמים וסחר בהם, הוא נאלץ להנחית בשורה קשה בפניה של רי – או שאת מוצאת את אבא שלך או שאנחנו לוקחים את הערבות שהוא חתם. לתדהמתה מגלה רי כי אביה משכן את הבית ואת החלקה הקטנה מסביב. הזמן המוקצב לזה הוא שבוע אחד בלבד. שעון החול ההולך ואוזל גורם לילדה/נערה/אשה/אמא/מטפלת לצאת למסע לאיתור האב. רי יוצאת למסע מדיטטיבי כמעט, קצת כמו באודיסיאה או בלא מעט טרגדיות אחרות כשתוצאו החיפוש כמעט ידועות מראש. המסע אחר האב נמשך מבית לבית, ממכר לדוד, לחבר אך אצל כולם היא נתקלת בקשיים ובאלימות מפחידה ומצמררת.  אט אט נחשפת אל מול הצופה תמונה עגומה ומבהילה על הצד האחר (והאפל) של אמריקה. פזורת הבתים מסביב מתנהגת כמו שבט קטן, בעל קודי התנהגות נוקשים הקשורים בעיקר להסכמה שבשתיקה. הדבר המפתיע הוא שאמנם זהו שבט עם לא מעט גברים חזקים וקשים, אך הוא מונהג על ידי נשים קשוחות ואלימות. אשה לאשה זאבה טורפת. המסע המייסר והמייאש אחר גילוי האב מביא את הנערה לדילמת חייה- האם לשתוק ולהציל את הבית או לחשוף סוד שעשוי להקים שבט שלם נגדה במקרה הטוב, או להרוג אותה במקרה הרע.

    המפתיע בכל זה שזהו סיפור של נשים שנעשה על ידי נשים. נכון, הגברים נוכחים-נפקדים כאן, הם המניעים את הדברים אך אינם המבצעים. במאית הסרט דברה גרניק (שגם כתבה את התסריט יחד עם אנני רוסליני) יצרה כאן סרט קטן, לעתים קטן מדי רווי באלימות וכוחניות שלא תמיד נראית על המסך, כמין איפוק (שלעתים הוא דווקא בעוכריי הסרט) ובכל זאת זהו סרט שאינו מרחם על הגיבורה שלו -  רי (ג'ניפר לורנס האדירה). במחשבה שנייה, זהו סרט שאינו מרחם על אף אחד. גם לא על הצופה. למשך כמה סצנות תרצו לחבק את רי כל כך כי פשוט לא תאמינו מה ילדה אחת קטנה יכולה להכיל. וכן, בת 17 זה עוד ילדה.  היתרון הגדול של קר עד העצם הוא לא נעים לומר שהוא פשוט מכניס את החיים לפרופורציות. קשה לכם? אתם עוד לא יודעים מה זה קושי. החמלה היחידה והרגש הזולג מהסרט הוא כמובן אצל רי. מעין נדיר ושופע של עוצמה וכוח ואחריות.

    ג'ניפר לורנס נושאת בגאון על כתפייה הקטנות והצנומות סרט שלם, ומתמודדת לעתים עם תסריט לא פשוט ולא אחיד ברמתו. זהו הסרט שלה בכל מובן ולא בכדי היא מועמדת עליו לפרס השחקנית הטובה ביותר (אך אין לה שום סיכוי יש להודות באמת). כל מבט ומבע שלה הוא פשוט שיעור.  מכים אותם, משפילים אותה, מתעללים בה והיא עדיין חדורה למצוא את אביה ותהיה התוצאה קשה ככל שתהיה. מהפנטת. אגב, ב2008 היה עוד סרט קטנטן שכזה שכל הזמן עלה בראשי במהלך צפיית הסרט וזהו נהר קפוא (עם מליסה ליאו, מועמדת אז לאוסקר וגם השנה בזכות פייטר). וזה לא רק בגלל השם. חפשו אותו בספריה הקרובה לביתכם.

    ובכן, בבואכם לראות את קר עד העצם התלבשו היטב. הולך להיות לכם קר. קר זו לא מילה. היכונו לסרט איטי, מלא בשברוני לב, מזעזע לעתים ולא קל לצפיה בעיקר בזכות שתי סצנות עוצמתיות, ריאליסטיות כל כך שלא תאמינו שהן לא אמיתיות (לא אגלה לכם על מנת לא לקלקל, תלכו לראות). אך אם צריך סיבה אחת שבשבילה הוא שווה צפייה,זוהי ג'ניפר לורנס. כשהיא תהיה גדולה תוכלו להגיד איפה ראיתם אותה בפעם הראשונה.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/2/11 16:53:
      סרט שמעצים נשים, לאו דוקא במובן החיובי. ג'ניפר לורנס, רי, מייטיבה לגלם צדדים שונים של כמה נשים, בתוך דמות אחת. היא מגלמת אם, ילדה, ואשה.
      מי שעושה אותה כזו (בסרט) הם סביבתה הטיבעית, בארץ קשוחה, והאינסטינקטים הטיבעיים שלה.
      זה בדומה לסרטים ועלילות בארועים אחרים שעד שאתה לא שם, לא תדע איך תנהג.
        2/2/11 14:01:
      ביקורת כמו שצריך, כתובה מצוין.
      תודה
        2/2/11 09:58:
      נראה לי שזה הופך להיות ז'אנר חדש בקולנוע האמריקאי. כזה שמביא את סיפורה של אמריקה האחרת, זו שרחוקה מניו יורק והוליווד הנוצצות. כתב אישום חברתי.
        1/2/11 23:41:
      עשית לי חשק
        1/2/11 17:57:
      קררר... שם בחוץ
      :-)