עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    אי שם עוד נמצא עלילה

    2 תגובות   יום חמישי, 27/1/11, 23:54

    אני לא רוצה להיות נדושה. לא רוצה להשתמש במשפטים כמו "כגודל הציפייה- כך גודל האכזבה", אבל משהו הריח לי חשוד כבר בדקות הראשונות של הסרט "אי שם", עת מכונית מאוד מפוארת (אין לי שמץ מה הסוג, אבל היא ארוכה ושחורה) סבה לה בסיבובים אינסופיים. הייתי צריכה לנחש שזה רמז מטרים חזק במיוחד, לעתיד להופיע על המסך- סרט שנע במעגלים סביב עצמו.

    חיכיתי בציפייה דרוכה לסרטה החדש של סופיה קופולה, במאית מצוינת שיש כבר באמתחתה פרס אוסקר חביב. הסרטים הקודמים שלה שיצא לי לראות הותירו בי רושם עמוק וגרמו לי להרהר באופן הקסום בו נרקמה העלילה, גם ימים אחר כך.

    את חמש ילדות יפות ראיתי כילדה. האווירה השקטה והנוגעת בה מתרחשים אירועים טראגיים יחד עם יופיין הקסום של הילדות זהובות השיער ותכולות העיניים, הפנטה אותי. הסרט הילך עלי כישוף נעים ונוגה, שגרם לעצבות ואופטימיות בה בעת.

    את אבודים בטוקיו ראיתי כבר כאשה, בתחילת הקשר עם חבר שלי. מערכת היחסים שובת הלב הנרקמת אט אט בין השחקן המזדקן לאשת הבמאי, גם היא תכולת עיניים וזהובת שיער, שחושפת בדידות וכמיהה מטורפת לחום ואהבה שמתקלפת אט אט משכבות הנורמליזציה של הגיבורים, הייתה לי כמשב רוח רענן. זהו אחד הסרטים הרומנטיים, העצובים והעוצמתיים שראיתי ואני שומרת לו מקום של כבוד.

     את מרי אנטואנט, מודה ומתוודה, לא יצא לי לראות ולכן אינני יודעת אם כבר שם, החלה סוג של נסיגה או חזרה על מוטיבים, שבלטה עד צרמה לי מאוד בסרטה החדש של קופולה שמשום מה זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה.

    עלילת הסרט עוסקת בשחקן הוליוודי מצליח, ג'וני מרקו (סטיבן דורף ההורס) אשר חייו נעים ממסיבה אחת למופע חשפנות אחר. את רצף ההוללות שוברת בתו הקטנה, קלואי (אל פאנינג, like sister like…sister?!) שלרוע מזלה נפלה על שני הורים דפוקים, אך באופטימיות אין קץ, היא מנסה לשרטט לעצמה חיים נורמליים, עם חוג בלט, קייטנה וארוחות בוקר מושקעות לאבא. המטרה בסופו של דבר, היא להפיל את האסימון לכוכב המחוזר שחייו ריקים מתוכן ולעורר בו תהיות על מה הלאה. מטרה אשר מושגת באמצעות השלמות מעוררת התימהון של בתו.

    הפרומו המבטיח לסרט, יצר בי ציפייה גדולה שלא רק שלא התממשה, אלא אף התרסקה אל רצפת אולם  הקולנוע. ציפיתי שהסרט יחשוף מערכת יחסים מורכבת בין אבא מפורסם לבתו הצעירה, תוך שתילת נתונים ביוגרפיים מעברה של התסריטאית והבמאית. כמה חבל שניתן פחות זמן מסך לסצינות אב ובתו, לעומת זמן מסך משמעותי לסצנות כמו: ג'וני  נושם לאטו במסיכה שתהפוך אותו לדמות קשיש, ג'וני מעשן ושותה, ג'וני מתקלח וכיו"ב.

    הגיבור שלנו משתעמם מהר. הוא נרדם בשעת מופע סמי אירוטי, הוא נרדם באמצע נקודה מאוד רגישה באקט מיני. דווקא במהלך משחק "גיטר- הירו" הוא מצליח לשמור על ערנות יתירה, גם בשלב בו בתו כבר עוברת לשחק ב"ווי". אבל זו לא סיבה מוצדקת לשעמם את הצופים! יש גבול להשתתפות בחוויה של הגיבור, אנחנו עדיין מגיעים לקבל קצת בידור לעזאזל.

    היו כמה רגעים יפים על המסך, מעטים אבל היו- סצנת הבריכה בה מצליחים השחקנים להביע כל כך הרבה רגש שבשתיקה ובחיוכים מבוישים. גם סצנת הפרידה בה מעז ג'וני לומר לבתו שהוא מצטער כי אינו תמיד בסביבה, רק כשהמסוק מייצר רעש בלתי נסבל שמונע כל סיכוי קלוש שהיא תצליח לשמוע. כשהילדה המקסימה מנופפת בידה באהבה רבה ונוסעת משם, זה צובט את הלב.

    אם כבר דיברתי על סצנת הבריכה- הרבה בריכות יש בסרט הזה- החל מבריכת השחייה המסוגננת בסוויטה במלון האיטלקי, שם מבקש הגיבור מבתו להדגים עבורו עמידת ידיים במים ומחלק ציונים (האם מדובר בהקבלה לשעשועים אותם ביקש למצוא אצל רקדניות המוט הנייד שדגמנו לו שלל תרגילי אקרובטיקה?) וכלה בבריכת מלון הדירות בו הוא מתגורר, עם הרבה תצלומי אווירה ואפילו סצנה אחת שהזכירה באופן חשוד לטעמי את הסצנה מהסרט "הבוגר" באותה סיטואציה בה גם הגיבור שלנו פתאום שוקע באדישות מהולה בחוסר אונים כלפי הסביבה.

    לא, אי אפשר להעז ולהשוות בין הסרט הזה ל"אבודים בטוקיו". אבל קשה להימנע מכך בשל נקודות דמיון רבות כל כך אשר באופן פרדוקסלי, שונות באופן מהותי. בשני הסרטים מדובר על מערכת יחסים בלתי אפשרית שקסמה הוא ברגעים הקצרים של הביחד, כאשר ברור ששני הצדדים לא יחזיקו מעמד במערכת יחסים ארוכת טווח. גם שגרת בתי המלון, על אורחיו המוזרים והתימהוניים והבדידות והניכור שהיא מייצרת, בולטת בשניהם. כמו כן הפרידה בין הגיבורים, אשר ממאנים להרפות אך לא מביעים זאת באופן נחרץ (אסייג עם זאת ואומר כי הבכי הנקי של קלואי ב"אי שם", שרוצה שיהיו לה הורים שנמצאים בסביבה, כן ברגישותו בצורה שרק ילד יכול להביע). אבל ב"אבודים בטוקיו" הסצנות הללו ליוו עלילה. ב"אי שם" נותרנו רק עם סצנות.

    אבודים בטוקיו, אם כן, זה לא. יותר כמו אבודים באולם 4 בקולנוע לב בתל אביב. סליחה, קשה לי. עם כל אהבתי ללב, לסרטים המיוחדים ברובם שמוקרנים שם ולאווירה האינטימית- האולם הזה מזעזע. הרצפה לא משופעת דיה, הכיסאות נמוכים ואנשים קטנטנים כמוני, נאלצים לעבור מקום מספר פעמים עד שמתמזל מזלם לאתר מושב אשר לפניו כיסא ריק. המסך קטנטן וניתן רק בקושי להתעלם מהסאונד של הסרט...אשר מוקרן באולם הסמוך.

    נכון- אולי לא צריך ללכת לסרט אחרי יום ארוך שהתחיל בשש בבוקר אבל יותר מדויק לומר כי יש להימנע מלהגיע לסרט הספציפי הזה, שמהווה דרך מצוינת להשלים שעות שינה או לספור דקות, כמו שעשתה אחת הצופות, על כל סצנה מתמשכת שלא קורה בה כלום. לטענתה, היא ספרה ארבע דקות שלמות בהן השניים שוכבים על כסאות שמש ומביטים בשמיים. אני אגב, נוטה להאמין לה.

    יפה סיכם את זה החבר שלי- מדהים שאפילו לקראת הסוף, עוד קיווה שתתפתח עלילה. כן, תום לב וכאלה- ממש רצינו להאמין.

    אז מה למדנו? שלפעמים גם ליהוק מבריק לא יכול להציל תסריט שטוח ועלילה שמסרבת בתוקף להתפתח.

    שגם למי שחתומה על אמנות כמו "חמש ילדות יפות" ו"אבודים בטוקיו", יכול להתפלק סרט פחות מוצלח.

    ושאם כבר לצפות במשהו מסתובב במעגלים- עדיף לבהות בכלב שמנסה לתפוס לעצמו את הזנב...

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 1 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/1/11 23:13:

      צטט: Inbalamol 2011-01-28 21:44:39

      קיבלתי את המלצתך (ועוד כמה אנשים) לא לראות את הסרט הזה ואני עוד לא אהבתי את אבודים בטוקיו

       

      נו, המציל נפש אחת...

        28/1/11 21:44:
      קיבלתי את המלצתך (ועוד כמה אנשים) לא לראות את הסרט הזה ואני עוד לא אהבתי את אבודים בטוקיו