עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    יש אי שם

    ביקורת על אי שם,

    יש אי שם

    12

    סרטים  

    7 תגובות   יום שני, 10/1/11, 08:05

    ''

    מסכנה סופיה קופולה. לעולם ועד היא תהיה חקוקה בתודעה בגלל שני דברים גדולים. האחד הוא אביה, מגדולי הבמאים פרנסיס פורד קופולה שכל השוואה אליו תוציא אותה די חיוורת. הדבר השני הוא דווקא בגלל יציר כפיה שלה – אבודים בטוקיו.  כל סרט שלה ולא חשוב כמה טוב הוא יהיה, יושווה אוטומטית לסרט ההוא. אז בואו נגיד זאת על ההתחלה, בהשוואה לאבודים בטוקיו, אי שם הוא סרט מעט מאכזב. הוא דומה, הוא מזכיר, הוא רוצה להיות, אבל הוא חיוור. כסרט בפני עצמו הוא לא רע בכלל. וגם האמירה הזאת היא אמירה בתנאי. בתנאי שאתם מהסוג שמוכן שוב לקבל סרט מהורהר, נוגה, לא הולך בתלם, בלי הרבה מילים ועלילה ובעיקר – עתיר פגמים. נו סרט של סופיה קופולה זה סרט של סופיה קופולה.

    קופולה הבת, מנסה בדרכה עדינה כתמיד,  לספר סיפור קטנטן, מלא ניואנסים ולהעביר דרכו שאלות על בדידות, אכזבות, ריקנות דקדנטית ומשפחתיות. כמו בסרטיה הקודמים, גם מאי שם עולה ניחוח עז שלא כל הנוצץ זהב. אל תתנו ליופי לבלבל אתכם (כמו בחמש ילדות יפות), לתהילה ולכוכבות לסנוור אתכם (כמו באבודים בטוקיו) או לתארים וארמונות למשוך אתכם (כמו במארי אנטואנט), זה ריק וחלול. אבל זה בעיקר עגום ומדכא.

    באי שם, בוחרת קופולה לחזור למקום המוכר לה היטב, ללוס אנג'לס. החזרה היא על מנת לספר את סיפורו של ג'וני מרקו, כוכב קולנוע (הברקת ליהוק של סטפן דורף, עוד נדבר על כך בהמשך) המתגורר במלון סלבריטאי וברנז'אי בו מסתובבים כל מיני הוז אנד הוז, קטלוגי אפנה מצטלמים בו ואין ספור סמים ואלכוהול נצרכים בו. על פניו, כל כך מתחשק לקנא בג'וני. הוא יפה, הוא מצליח, יש לו כסף, אבל בפנים הכל מרגיש ריק ואפלולי. על מנת להתמודד עם החלל שבפנים, הוא נאלץ למלא את זה באלכוהול מתמיד, סיגריות, חשפניות וסקס. כשבתו קליאו נכנסת לחייו, היא כמו משב רוח רענן וצנוע ומלא קסם על חייו האפלים. נראה שמשהו מן החדווה והחיות זורמים בדמו שוב. כן, קליאו מזכירה לאביה, שיש בזה טעם. שיש לחיים סיבה, גם אם כל מה שהוא יכול לתת לה זו מסיבה אחת גדולה.

    וזהו, כאן בעצם נגמר מתחיל ונגמר הסיפור. סופיה קופולה התסריטאית, בניגוד לסופיה קופולה הבמאית, מצטיינת לרוב בתסריטים שאולי מבחינת קו עלילתי וסיפורי לא קורה בהם הרבה (תשאלו את כל אלה שיצאו מכל סרטיה הקודמים באמצע ושלא מבינים איזה עניין אתם מוצאים בה), אבל יש לה ניואנסים. כמו ברגעיו הגדולים של הסרט ההוא, גם כאן מצטיינת קופולה ברגעים דקיקים ועדינים, בסטירות חלשות ודקירות קטנטנות (ולפעמים בלתי מורגשות דיו), אך בניגוד לסרט ההוא, כאן הרגעים האלה מעטים יחסית ואולי חסרים את ההרהור ואת הנים הדקיק של עדינות. כן, הצופה, גם הנלהב ביותר עשוי להרגיש שהוא יוצא מהסרט וחצי תאוותו בידו. אם לא פחות מזה. האמירות באי שם על עולם הקולנוע, על הכוכבות ועל ידי כך על בדידות, דיכאון ועליבות הם ישר לפנים. סצנה מעולה ויעילה ממש היא מסיבת העיתונאים שנקטעת בפרצוף הנבוך/מהורהר של ג'וני מרקו כשנשאל – "אז מי אתה?". חבל שאין הרבה כמוה.

    גם כל מערכת היחסים בין ג'וני לקליאו היא מאלפת ומרגשת. פעמים לא ברורים בה הגבולות, ומי ההורה ומי הילד, אך כל סצנה עם קליאו נטענת ומטעינה את הסרט באנרגיות רכות ועדינות ובעיקר בתום ילדותי. זה קורה הרבה בזכות העיצוב המושלם של הדמות, שבעצם סוחבת על גבה את אביה הדכאוני וכך גם את הסרט. קליאו מגולמת באופן כה מושלם על ידי אל פנינג (מה מאכילים אותם במשפחה הזאת, אלוהים!) עד כי בה לראות סרט שלם, מהורהר ככל שיהיה על קליאו מגולמת רק על ידי אל פנינג. נסיכה קטנה, אלגנטית ואינטיליגנטית, מכילה וחומלת.

    ואם מדברים כבר על קליאו וג'וני, אי אפשר שלא להתפעל מהברקת הליהוק ששמה סטפן דורף. מי שהיה סוג של רק פנים יפות אי אז בשנות ה 90 וסומן בעיקר כדון ג'ונסון וואנבי (בעיקר בזכות הופעתו בסרט דם ויין ב 96, לצד ג'ק ניקולסון וג'ניפר לופז) ולא הצליח מי יודע מה לרומם את הקריירה שלו מאז. הוא עדיין לא שחקן גדול, אך בהופעה באי שם, הוא מצליח להפגין פגיעות ובדידות, נוגעות ללב. הורסטיליות והניגודיות בהן הוא נע בין כוכבן מזדקן לאב כושל, בין אגו-צנטרי ואחד שצריך לדאוג לבתו, עושים את העבודה מעולה. ושוב יש להצטער על כך שקופולה לא המשיכה להעמיק את הנפח של הסיפור הזה.

    אולי בניגוד לעושר הרב מבחינה ויזואלית והאלגנטיות בה מעוצבת כל סצנה וסצנה, קופולה התסריטאית עשתה לעצמה מעט הנחות, ובכל זאת. אי שם, כמיטב המסורת הקופולאית הוא אינו סרט מתחנף, להיפך. הוא סרט שמאתגר את הצופה. מאתגר בכך שלא קורה בו הרבה (מלבד בסמנת הסיום הבעייתית), מאתגר כי הוא נראה כמו יצירת אמנות עשירה אך בו זמנית ריקה (ואולי לשם בכלל כיוונה התסריטאית?), לפעמים זה מדויק עד כאב, לפעמים זה נראה מרושל. אבל סופיה היא סופיה. עפרון מחודד ואלגנטי, המציע גלולות הרהור יפות להפליא. הפעם זה יצא קצת פחות חזק ואפקטיבי, אך עדיין מדובר בסרט קטן, אינטימי ושווה בזכות שחקנית אחת קטנה ומקסימה.

     

     הציון שלי: 3.5 כוכבים

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/1/11 07:44:
      רותם, אני חושבת שהיית נדיב מדי עם הסרט.
      כמובן ענין של טעם ואני מאלה שלא מתים על קופולה באופן כללי (הבת, לא האב).
      אני מסכימה שיש כמה סצינות חביבות.בעיקר אהבתי את הפתיחה עם החשפניות (אני יודעת שזה נשמע מוזר למי שלא ראה את הסרט).
      אבל מצאתי הרבה חן דוקא ברגעים הללו.
      "אי שם" די מדגיש את הפגמים של קופולה שתמיד היו שם.
      היא נתפסת לסטריאוטיפים, לקלישאה של כוכב הוליוודי, לקלישאה של יחסי אב מפורסם ובת, לקלישאה של משבר לקראת אמצע החיים.
      הסוף המטופש ממחיש את זה עוד יותר.
      אוסף קלישאות שמצטלמות יפה.
      גם הסצינה החמודה בבריכה מראה שמה שהיא בעיקר יודעת לעשות אלה תמונות יפות.מעין פרסומות קטנות.
      כבמאית פרסומות היא מצויינת, כי היא יודעת לעשות אפיזודות.לא לספר סיפור שקושר אותך רגשית.

      את השאלה "מי אתה" שג'וני מרקו (עוד שם מצוץ) נשאל הייתי מפנה לסופיה קופולה.והתשובה שהייתי נותנת היא, אסתטיקנית גדולה ללא הרבה עומק.
      כמו תמיד, נהניתי לקרוא:-)
        16/1/11 22:28:
      וואי, רותם, מתי יש לך זמן לראות את כל הסרטים הללו?!
      אני עוד מחפשת זמן לראות את פייטר, בהמלצתך, ולא מוצאת :)
      תודה :)
        13/1/11 20:56:
      איך תמיד אני רותה לראות בדיוק את הסרטים ש/אתה רואה... אני לא מספיקה

      אני סקרנית מאוד לראות את הסרט
      אלינור (012לשעבר...)
        11/1/11 16:14:
      ותודה
        10/1/11 22:09:
      יופי של ביקורת
        10/1/11 17:31:
      היו רמיזות על נפוטיזם בעת שהחליטו בפסטיבל ונציה להעניק לקופולה את הפרס על הסרט, בשל קשריה לראש צוות השופטים.
      *
        10/1/11 08:39:
      בסוף הסרט נשארו שאלות לא פתורות. הבמאית אכן אל עושה חיים קלים לצופים. אין התחלה, אמצע וסוף. הסרט יכול באותה מידה להתחיל באמצע ולהיגמר בהתחלה. זה סרט מאתגר בעיקר, פחות מהנה.