עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    לגמור וללכת

    ביקורת על יאקיש ופופצ'ה,

    לגמור וללכת

    1

    אמנות ובמה  

    2 תגובות   יום רביעי, 5/1/11, 02:34

    את המחזה "יאקיש ופופצ'ה" קראתי לראשונה בגיל 15. הייתי אז תיכוניסטית טריה במגמת תיאטרון אשר בולעת בשקיקה כל מילה של חנוך לוין. אני זוכרת היטב את התחושות שליוו אותי תוך כדי הקריאה- צחוק ועצב בערבוביה. שנים אחר כך ולא זכרתי מדוע היה שם עצב. בסך הכל, זהו אחד ממחזותיו היותר משעשעים והפחות ביקורתיים של לוין- מה היה שם שהעציב אותי?

    שתים עשרה שנים עברו מאז ואמש, לראשונה, זכיתי לראות את המחזה קורם עור וגידים על הבמה, בתיאטרון גשר. בזיוני מצדי שחיכיתי עד עכשיו, בעיקר כי זו למרבה הבושה, הפעם הראשונה שאני הולכת להצגה בגשר.

    אז לפני הביקורת המשוחדת על ההצגה (קשה יהיה להוציא ממני מילים לא נעימות על הצגות של לוין), קצת על הפאדיחה האישית שלי שרק עכשיו, אחרי גמיעת תיאטראות בכל הארץ, אני מגיעה לגשר. אפילו את התירוץ של יפו אין לי, אחרי מספר ביקורים בתיאטרון הסמטה. באמת שאין לי תשובה ברורה לנושא, אך כמה הצטערתי אתמול שרק עכשיו נזכרתי. יש משהו בשחקנים על הבמה, שהוא מעבר למשחק טוב ומהוקצע. יש שם הרבה נשמה, הרבה מאוד אפילו. תחושת הניכור, שמלווה אותי רבות במהלך הצפייה עד לשלב ההשתחוויה, לא הייתה שם הפעם. מהרגע הראשון התאהבתי בשחקנים ורציתי לחבק אותם אחד אחד- החל מהנגנים המעולים וכלה בשחקנים המוכשרים והמשעשעים. אגב, גם ההשתחוויה הייתה מיוחדת במינה, כאשר השחקנים נושאים שלטים עם שמותיהם וחוזרים שוב ושוב ושוב אל הבמה, נוכח מחיאות הכפיים הסוערות שמסרבות לגווע.

    יאקיש ופופצ'ה הוא המחזה הראשון של לוין המועלה בתיאטרון גשר בעיבוד ובימוי של יבגני אריה ושמעון מימרן, ולאחר שצפיתי בהצגה, אני לא יכולה לדמיין אותה מועלית בתיאטרון אחר (אם להתעלם מהפעם הקודמת בה הועלתה, בתיאטרון הקאמרי, כשהייתי בת שנתיים...).

    סיפור העלילה עוסק בגבר מכוער (יאקיש- יובל יונאי) אשר בוער לו הטפטפן אך לא מטפטף והוריו הלחוצי-נכד פונים לשדכן (אשר ביסודו הוא אופטיקאי) בבקשה לסיוע. זה מציע לשדך אישה מכוערת (פופצ'ה-נטע שפיגלמן) אשר חולמת על תינוק שיאהב אותה ללא תנאים ולכן לא מציבה תנאים מיוחדים לשידוך, העיקר שהפוליצה יעבוד. ליאקיש, לעומת זאת, דווקא יש דרישות. חשוב לו, בצורה מוזרה, להמשך למישהי. זה נתפס מוזר כי מי הוא שיציב תנאים. אבל דווקא הנקודה הזו, בה יאקיש מתקשה להשתדך לפופצ'ה, היא אחת מהנקודות האנושיות במחזה, לטעמי לפחות. השאיפות שלו ליותר אינן ראויות לגינוי, הן ראויות להערצה. לולא סביבתו הייתה מדכאת אותן, אולי היה להן סיכוי. אך במציאות בה מראש הסביבה החברתית בכלל והמשפחה בפרט, לוחצת אותך לפינה ומזכירה לך יומם וליל כמה מכוער אתה, כמה באמת גבוה תוכל לשאוף? וכך יאקיש, נישא בסופו של דבר לפופצ'ה, בספק חתונה ספק הלוויה.

    משם, מתחיל החלק המרכזי של ההצגה- איך להעמיד את הטפטפן. לכולם יש ציפיות גבוהות מאוד- לכלה, להורי הכלה, להורי החתן, לשדכן וכמובן-לגיס! עם שק ציפיות כזה- פלא שלא יעמוד?!

    אז מחליטים לנסוע לזונה מפתה שמתגלה כצולעת קירחת (ישראל דמידוב המצוין!) שרוקחת תכנית לפיה ה"בלי יכולת" וה"בלי צורה" יתחבקו היטב ולאחר מכן ישלמו לה את היתרה. התכנית, כמה מפתיע, לא עובדת, והזונה שנכשלה במשימתה, מצליחה לרגש בצורה מהפנטת כאשר אנו נחשפים לפגיעות שלה ולרוך המסתתר מאחורי כל תחפושת ההפחדה (סליחה, הפיתוי). בבכי חנוק היא מתעקשת לציין שהיא לא מפה, שהיא בדרך לאיזשהוא מקום ורק התעכבה פה בינתיים. זו הייתה הנקודה המרכזית בהצגה בה תחושה של עצב גדול שבה והציפה אותי. פתאום הבנתי את מה שחששתי ממנו כל כך בגיל 15- העמידה במקום, תחושת חוסר השייכות לשגרה הזו שאנו חיים בתוכה. כמה נוראי שהחשש הזה ממשיך ללוות לא משנה כמה נתקדם בחיים והוא אף יילך ויתחזק ככל שהשנים יעברו.

    הנקודה שחתמה לי את העצב הייתה זו בה ההורים של השניים מספרים על הפשרות שעשו בחיי הנישואין. תחושת ההשלמה בה נאמרים הדברים, כאבה לי מאוד. האם באמת לא נולדנו ליהנות אלא רק כדי "לגמור וללכת"?

    אחרי ניסיונות העמדה נוספים, הזכור בהם הוא כשכל הדמויות צופות ביאקיש בגשם סוער כשהוא רטוב ורועד מקור, זה מצליח לו בלילה נטול זימה וציפיות. המשפחה צוהלת ואז ברגע קטן של הפנמה משתתקת עת ברור כי יבוא לעולם עוד אוצר שהוא בעצם- יצור כעור.

    מבקריו של לוין, בעיקר לאחר העלאת "מלכת אמבטיה" אמרו שהוא כותב קקי ופיפי (הוא השיב להם בצורה נפלאה בקטע "כך הכרתי את בעלי") . האם גם המחזה הזה אינו יותר מגללים ונוזלים שמקומם בבית שימוש? בסך הכל, מחזה שלם על גבר מכוער שלא מצליח להעמיד את הזין שלו עלול שלא להיחשב כסוגה עלית. אבל לוין בגאוניותו, שזר בעלילה המון מהחיים- קשים, מנוכרים, חיי שגרה מאוסה והשלמה עם המועט. כמעט היה אפשר לפספס את זה, מכל הקקי ופיפי- אבל רק כמעט.

    אני חייבת לציין לטובה את התפאורה שמהווה שחקנית בפני עצמה שעה שהיא קמה לחיים בזכות השחקנים עצמם אשר יוצרים אותה בעזרת מברשות צבע שמעדכנות אותנו בדבר המערכות ומצב מזג האוויר.

    גם התזמורת המצוינת סייעה ביותר להכניס אותנו לאווירה הגרוטסקית-צוהלת ומזמינה.

    כמו כן, הרעיון המקורי להפוך את הטפטפן של יאקיש לבלון שמתנפח ובעיקר מתכווץ- הוא גאוני! השלב בו מותחת אותו פופצ'ה, לעצת הזונה דמידוב, עד שהוא הופך לצעיף אומלל על צווארו של יאקיש המסכן, קורע מצחוק. אהבתי גם את ההחלטה שלא להתעלם מאיש הפרופס שאחראי בעיקר על הזזת המיטה של בני הזוג ממקום למקום. לא רק שלא להתעלם, אלא גם ההחלטה לתת ביטוי לשלל שריריו וקעקועיו, הייתה משעשעת ולא מאוסה, שכן ידעו מתי להפסיק עם האקט החוזר. אפי הליצן של כלל השחקנים והתזמורת היוו אף הם ביטוי מושלם לפארסה הקרקסית שגולמה על הבמה וכמובן, משקפי הבכי של פופצ'ה שהתיזו מים כל פעם שפרצה בבכי (במקרה הזה, עדיף שלא לשבת בשורות הראשונות...).

     

    אני מחכה בקוצר רוח להצגה הבאה של לוין שתעלה בגשר (מעניין איך "חפץ" היה נראה אצלם!) ועד אז- בוודאות אשוב לפקוד את התיאטרון המצוין הזה, שגיליתי מאוחר אך לא מאוחר מדי. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/1/11 17:39:
      כתבת מצויין ביטוש
        5/1/11 14:16:
      אין לי מילה להוסיף! כתבת הכל וכתבת מצוין!
      הצגה נהדרת שמזכירה טעם של תיאטרון טוב - מהו.
      נהניתי מאוד