שאני קורא את מאיר שלו אני מוצא עצמי סוחט את מיצי הביקורת שלי, ומאלצם לפעפע ולטפטף מהכבד והמרה. למה מכריח? כי אנחנו בני אותו גיל, ויונקנו מאותה תרבות. השפה שלו היא שפתי, התאורים שלא ידועים ומוכרים, וקל מאד ליפול שבי בקסם הכובש של רשת הנוסטלגיה הרכה והמתוקה.

מאיר שלו יודע היטב את מלאכת הכתיבה המקומית, ואין לו כל בעיה איתי כקורא הנהנה להתרפק ולהתבסם מתאוריו בשפתו הקולחת.

הספר שכתב כהנצחה לענף החקלאי נהללי של משפחתו, הוא כתיבה ידידותית שעושה בי ובשכמותי, מה שעושה יין ביתי ישן נשכח, שנשמר לו בשלווה גמורה במרתף של כפר ראשוני, מבלי שנגעו בו, ונתגלה באקראי, פקקו חולץ בזהירות וטעמו  ייחודי ושונה על כל לשון. לחיכי הוא יהיה נטול מכל אפיצות, לא בטוח שגם לחיכם של הצעירים ממני. שלא לדבר על אותם עולי ימים שמושגיהם ושפתם השתנו ונדדו למחוזות חדשים ונורמאלים...

בספר הזה "שמריח" בסגנון כתיבה של הטור העיתונאי, אבל מורחב, ולכן נמנע במכוון מלהעמיק את העמקה נחוצה לרומן שלם וראוי. הקלילות המשעשעת והנוגעת בנוגות, שהיא הקו היצירתי המוביל בספר, נועדה כנראה לכבוש את ליבו של הקורא הצעיר שאינו חשוף ומודע לעומק האירועים ההם, שעל גבם נישאו הסיפורים בקלילות הנראית למתבונן מבחוץ, שעינינו בגלוי ובמוזר הנראה והמשעשע. אם כיוון שלו לספר שיכבוש את הקורא הצעיר, המודרני שדרכו אצה לו, בשל אינטנסיביות החיים שאל תוכם הוטל, יתכן והנוסחה תפעל, אך לא השתכנעתי, שלפרק זמן ממושך.

כשסופר העוסק בתקופה סוערת קשה ומאד תודעתית וחויתית, נמנע במכוון מלפתוח לחטט ולנתח, המסקנה היא שזה נובע מחשש לבקר או לפחות להביע עמדה, או מהערכה פחותה שיש לו כלפי חלק ממגוון הקוראים הפוטנציאלים, שיקול מסחרי פסול, או שמדובר כאן בספרון "מקדימון" שבא להכשיר את הקרקע לקראת הרומן האמיתי, המעמיק שיתפרסם בעתיד?...

לא התחברתי לעטיפתו של הספר, שמבליטה כמקובל בימינו אלה, את המוץ על בני הבר, שמעדיפה את הכלי על  פני תוכנו.

אלה נובעים משיקולי הפצה ופזילה לקהל היעד של קוראים חדשים שטרם ידעו את  הסופר. לטעמי שקולים רדודים גם אם הם נכונים מסחרית.

מפריעה לי מידת הזילות והקלילות שמציגה את גיבורי הסיפור הראשים, ומבליטה בהומור עדין את שגיונותיהם הקיצוניים, מבלי להתייחס כראוי לעובדה שמדובר בבני אדם כפיתיים חרדים לגורלם, שבחרו בחירה ראשונית חדשנית וקשה, שמררה את חייהם האישיים. שארים מעטים שנאחזו באידאולוגיה ובחלום כטובעים הנאחזים בקש, ומענו לראות את הגיון המציאות  

שראו הרבים נשברו וויתרו. אנשים כאלה נמלטים אל אובססיביות, כמו חרדים דתיים שנאחזים באלהיהם ובאמונה במורשת עברם, אלא שהמעטים האלה תרמו את עצמם ואת חייהם למען רעיון ומחשבה ללא תקדים מרגיע לחקותו.

האובססיה לניקיון מקורה, מן הסתם, בחרדה ממחלות מהעדר תנאים סניטרים מינימאליים, הם רצו לשלוט בחייהם ובגורלם, המחלה היא בלי צפויה ולחלוטין פרוצה ומאיימת. ונפילה למשכב במצבם משמעה היה לפחות, עם כל העזרה ההדדית, אבדון כלכלי, שלא להזכיר את עצם ביזיון ההזדקקות.

כבן למושבניקים ראשוניים שכשלו, עוד בטרם היות המדינה נטועה גם בי "האובססית" העבודה. היא מתבטאת בחוסר נחת מתמשך מחוסר המעשה, מהדחף המובנה להיות יעיל.

יש להבין שכלכלית היה רעיון הקבוץ והשיתוף יותר מתאים לתנאי החיים הכלכליים ולכן יש להעריך את אותם ראשוניים, שלא הסכימו לוותר על "קדושת" התא המשפחתי הבסיסי ופרשו אל רעיון המושב וממשו אותו. ועשו זאת תוך הטלת הגבלות אידאולוגית כלכליות קשות על עצמם. כדי לשרוד, זה חייב להגדיל את כושר היצור המשקי, בהעדר כוח עבודה מספק, נאלצו לעבוד קשה, הרבה ויעיל יותר, ומי שהביא צאצאים, או שהיו לו קרובי משפחה, והשכיל לגייסם "זכה ולא מן ההפקר"... חיים הקשים בונים אנשים קשים וקשוחים! חיי האכר מתעצבים מתוך המאבק העיקש והמתמיד  והמתסכל עם האדמה ועם מה שגדל עליה. "הרומן" הזה של תלות אהבה צפייה הצלחה ואכזבה, מעצב את תכנת התבונה של כל אדם כל שכן אדם הקושר גורלו לאדמה.

הסופר חולף בקלילות יתרה, על פני עניינים מרכזיים אלה, וזה אינו נסלח, גם אם אינו חש בטוח דיו לגעת בהם אפילו אם זה נובע מתחושת החמצה או נטישה או בגידה באנשים הנחושים או בקרבנות האלה, שזקנו ופרשו לעולמם, כשמול עיניהם

מתהווה עולם שונה ממה שתכננו או שחלמו.

בסכומו של דבר הספר דן בגורלו הטראגי, של אותו עץ החושחש שנטע, נקלט, העמיק, התעבה כדי להצמיח פרי אחד, אך על ענפיו הורכבו כנות אחרות שהצמיחו פירות מזנים שונים ואחרים, אך לא נוגע ממש בנתק שבין עץ האם לפארותיו.

גד גזית – רעננה. יום ששי 15.10.2010