גילוי נאות: הוזמנתי לארוחת בלוגרים, ולא שילמתי על המנות.

אני זוכרת את ימי נעורי, אי שם בנתניה, כשנפתח מלון כרמל על אחד הצוקים היפים של נתניה ובבסיסו מסעדת אל גאוצ’ו. הזמנים היו זמני יטבתה בעיר (לכל הצרכים החלביים), ומסעדת בשרים ארגנטינאית היתה השוס המקומי.

השנה היתה 1995 פחות או יותר. מאז עברו 15 שנים, הטעם השתפר והחיך הפך לסנוב. אל גאוצ’ו מבחינתי היתה שם נרדף לפפאגיו וקאסה דו ברזיל, מסעדות “בשרים” לכל המשפחה, שאינן מהוות תחרות של ממש למסעדות הבשרים השוות האמיתיות שיש בסביבתנו (והרשו לי בנשימה זו להזכיר את הדסון ואלבמה).

הפתיח הארוך הזה לא טומן רשומה עמוסה בטעמים של אנטריקוט או סינטה מעולים, כאלו שחייבים לרוץ ולאכול אותם. לא הוא לא. כפי שהכותרת מרמזת, אל גאוצ’ו, לצערי, נשארת בדרגת העל-האש עם המשפחה, זו שלא בא לך להשקיע עליה ולקנות איזה אנטריקוט טרי מיושן מטיב טעם או מחינאוי, אלא סתם לקחת כמה קפואים משודרגים (ואל-גאוצ’ו באמת נכנסו לתחום הזה לאחרונה).

המחירים, לטעמי ולדעתי, יקרים מדי ולא מקיימים. בטח ובטח כשהבשר הוא לא טרי מרמת הגולן אלא מיובא קפוא מארגנטינה (אז נכון, יש הסברים לכאן ולכאן, וכביכול הפרות ברמת הגולן שריריות יותר, אבל עם כל הכבוד, בשר טרי הוא בשר טרי).

בגזרת הקינוחים נרשמו אכזבות רציניות. קיבלנו לשולחן פלאן ארגנטינאי עם ריבת חלב, שהוכרז כמעט פה אחד כדבר הכי מוזר, ולא טעים, שנכנס אל פינו בזמן האחרון. המלצריות החביבות טענו שמדובר בקינוח ארגנטינאי לאומי, וכי אנשים מגיעים במיוחד בשבילו, אז כנראה מדובר בטעם נרכש. אני, לא קונה.

בשורה התחתונה, האווירה היתה נחמדה (תמיד כיף לראות את חברי הבלוגרים), אבל האוכל לא עשה לי את זה. לאל גאוצ’ו לא נראה לי שאחזור.

בנימה אופטימית: הצ’ימיצ’ורי מעולה!

קריאה נוספת, דעות נוספות ותמונות לרוב: ששת , הילה פלד-שאול