עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    תנו לו קצב בכפיים (או כולם רוצים שירים פשוטים)

    3 תגובות   יום שישי , 23/7/10, 09:37

    לפי מספר הביקורים שלי בקיסריה בשבועות האחרונים אפשר היה לחשוב כאילו יש לי חופשי חודשי לשם, משל היתה קיסריה כיכר העיר (ואני בכלל מעדיף הופעות קטנות ואינטימיות). הפעם, אם לומר את האמת, אני באתי מעט סקפטי ומעט בלי חשק. זה לא שאני לא אוהב את פוליקר, מי לא אוהב את יהודה פוליקר? כולם אוהבים אותו, או לפחות מעריכים אותו. אפשר היה לראות זאת בקהל: ערב רב ישראלי, או בקיצור מיקרו-קוסמוס. משמאלי ישבו שלושה חרדים, מימיני לסבית תל אביבית, מאחורי מישהי שבקלות היתה יכולה להיות אמא שלי ולא רחוק משם צעירים מודעות עצמית אירונית, משל היתה זו הופעה היפסטרית בריף ראף. כי יהודה פוליקר נותן לכולם בדיוק את מה שהם אוהבים- מעט עגמומיות קלה, הרבה רגש רומנטי מאמצע הדרך, קצת רוק'נרול מחוספס ומקפיץ, הרבה שירים מאגן הים התיכון ואיך אפשר בלי כמה שירי שואה וזיכרון.

    אז למה באתי כל כך סקפטי וחסר חשק? אולי זה האלבום האחרון "אהבה על תנאי" שהיה אלבום טוב אך לגמרי לא מפיל (בניגוד לקודמיו) ואולי הסיבה האמיתית היא בכלל הדיבור סביב (ועל) פוליקר שהיה הכל, מלבד אומנותי.  אז אולי כדאי שנתחיל לדבר על המוזיקה שלו? נראה לי הרבה יותר חשוב.

    אז בואו נתחיל דווקא מהסוף. בזמן שישנתם (כי באמת זה כבר היה בשעה מאוחרת), התחולל אמש רגע חצי היסטורי ומאוד היסטרי בקיסריה, שאני לא בטוח שכתבו עליו איפשהו. לרגע אחד, או יותר נכון לשיר אחד, שהיווה שיא חדש בערב הזה (והיו לא מעט כאלה) ואחרי שלוש שעות הופעה- להקת בנזין התאחדה. מה?! טוב אז אם נדייק בעובדות מעט יותר יהיה נכון יותר להגיד כי שלושת רבעי הלהקה, מלבד קיטש אמסלם, נכחו על במה אחת. וזה לא קרה כבר הרבה זמן. רגע מרגש מאוד נרשם כשפוליקר סיפר שבקהל נמצא בנג'ו קמחי והעלה אותו לבמה. המסכן מרוב התרגשות לא יכול היה לנגן והמתופף אלי חדד נתן ביצוע מהמם וחד פעמי ל"תני לי סיבה". היסטוריה.

    ועכשיו אפשר להתחיל באמת- אם צריך לתמצת את ההופעה למשפט אחד, אפשר להגיד שההופעה של יהודה פוליקר היא פיצוח מקסים של מה הקהל הישראלי אוהב ורוצה. משהו בין ערב שירה בציבור, דרך טברנה יוונית ועד מועדון רוק (ואם אפשר קצת פחות חדש), שכולם ביחד מחזירים לגמרי את ההשקעה בכרטיס (ולא משנה איפה ישבתם). קודם כל פלייליסט להיטי כזה, מזמן לא ראיתי- greatest hits זו לא מילה. אגב, מדובר בהופעה ארוכה מאוד, דבר שהפך לנדיר במחוזותינו. תתכוננו לשלוש וחצי שעות, רצופות שיאים. לפעמים זה גובל מעט במאניה דפרסיה בזיגזוג בין השמח לעצוב, במן שעטנז שלא תמיד קל לעיכול, אבל איזו הופעה!

     יום העצמאות, מאלבום האחרון, התניע את הערב, ומיד אחריו הוגשו הגחלים הלוהטים הראשונים לערב זה – פחות אבל כואב והצל ואני, שחיממו את הקהל ונתנו קריאת כיוון למה שהולך לבוא. המבנה של ההופעה הוא מאוד פשוט- שיר חדש ואחריו רצף להיטים לוהטים מהמיטב של פוליקר. כשבין לבין נעשו כמה עצירות בטברנה לסשנים יווניים שיכולים להראות לכל הקובי פרצים למיניהם- מה זה לעשות שמח. ברגעים האלה קיסריה היתה כמרקחה כייפית, לחה ודביקה. ואז באו שירי אפר ואבק. לא בכדי זכו שירי האלבום ההוא לביצועים מעולים ומצמררים כאחד (כשתגדל אף זיכה אץ שומעיו בדמעות בעיניים, בזכות עיטורי החליל שנוספו לו) והעלו את המחשבה שבאיזה עוד הופעה קהל של אלפים שר ורוקד לצלילי שירי זיכרון פוסט מלחמתיים? דווקא שירי האלבום האחרון, הפחות להיטיים, התקבלו לטעמי פחות טוב.

    ביצועים יוצאי דופן נרשמו לטובת עיניים שלי, שיר הבוזוקי הראשון בהופעה, שזכה בבית יווני ובוקר יום ראשון, שבכל הופעה נשמע מחדש כאחד השירים האפוקליפטיים והנוגים ביותר שלו, ותסמכו על פוליקר שיודע נוגות מהי. מאש אפ יפה ומקורי נרשם בשילוב של השירים לא יודע ונד נד, כאשר התחיל הצליל הראשון של אלקו, הקהל כבר היה חצי מעולף והחפלה התחילה. ועל אף חיבתי למוזיקה היוונית קיצוץ בשני שירים יווניים לא מוכרים (כמו למשל הקנאה), לטעמי, לא היה מזיק. שני ביצועים רזים וקטנים נרשמו בערב הזה כאשר פוליקר לבד עם הגיטרה נשאר על הבמה וניגן. הראשון- הרגיש יותר כמו "יאללה בואו נעשה את השיר הזה כי חייבים ואי אפשר בלעדיו"- פנים אל מול פנים. שירה בציבור אולטימטיבית. ולעומת זאת, הרחק הרחק לקראת סוף ההופעה- איך קוראים לאהבה שלי, שהפך לואלס קטן ומונומנטלי. חכי לי סלוניקי, שיר הפרטיזנים שאביו היה שר, הפך בזכות מופע הגיטרות הסוחף לשיר חודר ומרגש. באני רוצה גם הנוקב הפך פוליקר בעצם לזמר מחאה בכלל, בזכות הוידאו ארט העוקצני במיוחד בו הראה בין היתר את מנהיגנו-בדגש על המושחתים בהם, כמו גם (ולהבדיל) את נינט, בר רפאלי וכוכבי האח הגדול. אאוץ'. מיד אחריו הוא הגיש את שיר ההמשך מה קורה אחי? שכתב על פי עוז אלמוג, לירדנה ארזי. הקהל כאן בעיקר צחק מהמילים. שלושה ימים הפתיע בלהיטותו ולרגעים אפילו התכתב עם ray of light של מדונה. מהרגע שהחל רדיו רמאללה, המסיבה בעצם החלה ולא נותר איש אחד במקומו (מלבד זאת שישבה לפני, תודה לך). אז הגיעו גם כל להיטי בנזין הגדולים ועם בכפיים ויום שישי, שזכה לעיבוד טוויסטי מקפיץ אף אחד לא רצה ללכת הביתה. כך המשיכו ההדרנים (ואפילו זכינו גם לטעימה קטנה מרומיאו!) עד לשיא בו עלה בנג'ו קמחי הנרגש לבמה. את ההופעה חתם שלל שרב, המפעים והפתעה קטנה. את ההופעות של בנזין אי אז בשנות השמונים, נהג לחתום השיר another brick in the wall של פינק פלויד כמובן, בביצוע רוקנרולי סוחף. אין, היסטוריה!

    אז איך אפשר לתמצת שלוש וחצי שעות של עונג מפתיע? אי אפשר. יהודה פוליקר נראה כמו ילד רעב שהתגעגע להופעות, הגיש מופע ראווה של כל היכולות שלו ואילו יכולות אלו. מופע שמסמן את מה שבעצם אני חושב כבר הרבה זמן- פוליקר הוא סוג של גורם מאחד בין קצוות שלא תמיד נפגשים במוזיקה הישראלית, אך מעבר לכל זה- פשוט יודע מה שכולנו רוצים בהופעה- לשיר. ושרים כאן הרבה. יאסו, יודה.

     

    ותודה לחברתי היקרה ט' על הכרטיס המפתיע.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/7/10 18:56:
      גם אם לא תמצא את פוליקר אצלי במערכת עדיין הוא אחד הפסקולים של חיינו
      מפרגן. לך שהיית ועל ההופעה המיוחדת.
        23/7/10 21:18:
      פוליקר הוא אומן גדול במוזיקה הישראלית.
      *