זה נראה לי מאוד לא פשוט לכתוב סיפורים קצרים. כן, אתם יודעים מה, אני ממש חושב שיש משהו מסובך בלכתוב סיפורים קצרים. בניגוד לרומאן, בו יש זמן לכל - לשפע עלילות ושפע דמויות - כאן, תוך פרק זמן קצר, הסופר או הסופרת צריכים לתאר דמות (לרוב דמות או שתיים מרכזיות ולעתים רחוקות עוד כמה שוליות ממש, שפה ושם תורמות איזו מילה לעלילה), את עולמה ובמסגרת הז'אנר לספר סיפור, בלי הרבה מילים, ולבסוף לנסות גם להביא איזו פואנטה. טוב, חוץ מאשר אתגר קרת שהביא את חוסר הפואנטה לידי אמנות. אבל לא כולם אתגר קרת. תרתי משמע.
מה כל כך מצחיק בפאני הוא ספר לא מצחיק בכלל על נשים, נערות ובנות בעיקרו (למעט שני סיפורים הנפרשים על כמה פרקים עטורי זכרים), ואם לשפוט את מצב הנשיות לפי הספר הזה אזי מצב הנשים הוא לא משהו בכלל: הן נוירוטיות, הן על סף הדיכאון (או לפחות חברות טובות של היאוש), הן עצובות או חרדתיות, מתקשות לתפקד אך ביקורתיות, בודקות את גבולותיהן, בודדות (גם אם אינן לבד), מתכחשות למציאות, עגמומיות וכמו שאמרתי קודם, גם קצת הזויות. הסיפורים עצמם נעים ללא סדר כרונולוגי על כל הקשת שבין החיים והמוות, לידה והלוויות וכמו בין מצבי החיים, עוברים הסיפורים גם בין מקומות וזמנים - תל אביב, סיני, בית ינאי, ירושלים ובאר טוביה, איקאה, פיגועים, שואה. אה, וגם חתולים. כן. הכל מכל. והתוצאה? ככה ככה.
מצד אחד, סגנון הכתיבה הייחודי של מירי חנוך מביא כמה סיפורים לרמת דיוק מדהימה, מרגשת וחזקה. מצד שני, לא מעט סיפורים מפוזרים, חסרי נרטיב, חסרי פואנטה ואיך לומר זאת בעדינות פשוט קצת משעממים. לא ממש ברורה ההחלטה לפרק את סיפורה של פאני ולפזרו בינות לשאר הסיפורים (נכון, זה מה זה מיוחד, אבל ניתן לסכם זאת בשתי מילים: נו באמת), מה שהחליש יותר את הסיפור שלה ועשה לו בעיקר עוול. מה גם שזו דמות שהתחושה המרכזית ממנה היא שאם הסתובבת במרכז תל אביב יצא לך לראות לפחות מאה כאלו, כלומר שאיפשהו כבר פגשת אותה, את הממורמרת התל אביבית ההיא. מצד שני, זה ספר שנגמע די מהר ושוב - אין ספק בכלל בכישרון הכתיבה של הגברת חנוך. חלק מהסיפורים יכול בקלות להיכנס כסיפורים לדוגמה בבית ספר לכתיבת סיפורים קצרים, מענגים ומרגשים, שמרביתם (משום מה) מרוכזים בתחילת הספר. לדוגמה: קפה ברזיל הפותח והוא מהמרגשים שבסיפורי הספר, סיני, המספר את אחת התחנות היפות בחייה של פאני הגיבורה, או את באה לאיקאה?, סיפור שנון ומושחז היטב על עיתונאית העושה דרכה במונית שירות בחזרה לתל אביב לאחר שסיקרה פיגוע בקו אוטובוס בירושלים. אבל אלו דוגמאות מועטות מדי. אם כן, מה כל כך מצחיק בפאני, הוא ספר לא אחיד ואפילו קצת מרגיז ומתסכל. הוא נקרא בקלות ובמהירות וכשהוא מרגש הוא מרגש מאוד, ובאמת הוא מכיל כמה וכמה סיפורים נפלאים, אך הם מעטים מדי. מן הצד השני הוא מפוזר, לא מספיק מרגש ולפעמים פשוט לא מספיק מעניין ולכן במכלול הכללי הוא מאכזב מאוד. אני אמשיך לחכות בשקט לספר הבא. מה כל כך מצחיק בפאני/ מירי חנוך, הוצאת זמורה ביתן |
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם אני לא משתגעת על הכתיבה של חנוך, אבל על הכתיבה שלך לעומת זאת... שוב תודה.
כתבת נפלא! אני אוהבת לקרוא אותך.
את מירי עדיין לא קראתי, אבל בקרוב...
(תביא גם לקהילת הספרים, אם יתחשק לך..)
לא שמעתי עליה עד היום.
תודה על הביקורת המעמיקה.
מאחלת לה הצלחה בקהל שלה.
לא א ולא ב ולא ג ולאיהושע או שופטים או קרת או טאוב ושאר חקיינים.אף לא חרטאיסט עברי אחר כפי ש"המליץ" לך הראשון.
אם אתה באמת מעוניין וסקרן לקרוא סיפורים קצרים בדרגה העילאית פשוט התחל מהמקור.מקארבר.
קרא למשל את "קתדרלה" ותחוש מהו כשרון כתיבה אמיתי.
לא שמעתי עליה, אולי רק במעורפל, אבל סחטיין עליה שהוצאה לאור הסכימה להוציא לה ספר.
אתגר קרת, גיבור נעורינו מוציא ספר חדש של סיפורים קצרים.
הכתיבה הרזה הזו שמאפיינת סופרים צעירים מתאימה כנראה לקוראים צעירים או כספרי טיסה.
לך ותקנה לך את העותק החדש של גרושים מאוחרים של א.ב עם פרק עשירי שרואה אור לראשונה ותלמד כתיבה מה היא.