לא ראיתי מחוברות, לא רואה את דיבור חדיש ואחרי הטור האישי שלה ב"הארץ" אני עוקב לעתים רחוקות מאוד, אבל מירי חנוך היא מסקרנת. היא אושיה תל אביבית, היא נשואה לאדם הכי יצירתי במטבח והיא יודעת לכתוב. אוהו כמה שהיא יודעת, אבל משהו מוזר קצת ומאכזב בספרה החדש "מה כל כך מצחיק בפאני", ספרה השני, שהתחושה המרכזית שעולה ממנו היא שהוא עדיין לא החליט אם הוא ספר עם סיפורים קצרים או רומאן שבור לסיפורי משנה שבסופו של דבר יתחבר כפסיפס. "פאני" (אם היא תרשו לי לקרוא לספר ככה, לשם הקיצור), הוא בחלקו (כמו ספרה הראשון של חנוך) אסופת הטורים השבועיים שלה ובחלקו כביכול "סתם" אוסף סיפורים, שעל פניו אין קשר ביניהם. כביכול, כי אט אט, תוך כדי קריאה, מתברר שיש בכל זאת דמות מרכזית אחת מקשרת בין הסיפורים - דמותה של פאני. סיפורה של פאני נפרש במהלך הספר, ללא סדר כרונולוגי, בין תחנות חיים שונות. אך לא רק פאני נמצאת כאן, בין לבין עוד דמויות בדרגת הזיה כזאת או אחרת יככבו לרגע, יחזרו ויופיעו גם הן כמה וכמה פעמים לאורך כמה סיפורים, ולא לפי סדר מסוים. למה? לא ברור. מיוחד? אולי.

מה כל כך מצחיק בפאני הוא ספר לא מצחיק בכלל על נשים, נערות ובנות בעיקרו (למעט שני סיפורים הנפרשים על כמה פרקים עטורי זכרים), ואם לשפוט את מצב הנשיות לפי הספר הזה אזי מצב הנשים הוא לא משהו בכלל: הן נוירוטיות, הן על סף הדיכאון (או לפחות חברות טובות של היאוש), הן עצובות או חרדתיות, מתקשות לתפקד אך ביקורתיות, בודקות את גבולותיהן, בודדות (גם אם אינן לבד), מתכחשות למציאות, עגמומיות וכמו שאמרתי קודם, גם קצת הזויות. הסיפורים עצמם נעים ללא סדר כרונולוגי על כל הקשת שבין החיים והמוות, לידה והלוויות וכמו בין מצבי החיים, עוברים הסיפורים גם בין מקומות וזמנים - תל אביב, סיני, בית ינאי, ירושלים ובאר טוביה, איקאה, פיגועים, שואה. אה, וגם חתולים. כן. הכל מכל. והתוצאה? ככה ככה.

מצד אחד, סגנון הכתיבה הייחודי של מירי חנוך מביא כמה סיפורים לרמת דיוק מדהימה, מרגשת וחזקה. מצד שני, לא מעט סיפורים מפוזרים, חסרי נרטיב, חסרי פואנטה ואיך לומר זאת בעדינות פשוט קצת משעממים. לא ממש ברורה ההחלטה לפרק את סיפורה של פאני ולפזרו בינות לשאר הסיפורים (נכון, זה מה זה מיוחד, אבל ניתן לסכם זאת בשתי מילים: נו באמת), מה שהחליש יותר את הסיפור שלה ועשה לו בעיקר עוול. מה גם שזו דמות שהתחושה המרכזית ממנה היא שאם הסתובבת במרכז תל אביב יצא לך לראות לפחות מאה כאלו, כלומר שאיפשהו כבר פגשת אותה, את הממורמרת התל אביבית ההיא. מצד שני, זה ספר שנגמע די מהר ושוב - אין ספק בכלל בכישרון הכתיבה של הגברת חנוך. חלק מהסיפורים יכול בקלות להיכנס כסיפורים לדוגמה בבית ספר לכתיבת סיפורים קצרים, מענגים ומרגשים, שמרביתם (משום מה) מרוכזים בתחילת הספר. לדוגמה: קפה ברזיל הפותח והוא מהמרגשים שבסיפורי הספר, סיני, המספר את אחת התחנות היפות בחייה של פאני הגיבורה, או את באה לאיקאה?, סיפור שנון ומושחז היטב על עיתונאית העושה דרכה במונית שירות בחזרה לתל אביב לאחר שסיקרה פיגוע בקו אוטובוס בירושלים. אבל אלו דוגמאות מועטות מדי.

אם כן, מה כל כך מצחיק בפאני, הוא ספר לא אחיד ואפילו קצת מרגיז ומתסכל. הוא נקרא בקלות ובמהירות וכשהוא מרגש הוא מרגש מאוד, ובאמת הוא מכיל כמה וכמה סיפורים נפלאים, אך הם מעטים מדי. מן הצד השני הוא מפוזר, לא מספיק מרגש ולפעמים פשוט לא מספיק מעניין ולכן במכלול הכללי הוא מאכזב מאוד. אני אמשיך לחכות בשקט לספר הבא.