עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    יום השועל והדבורה

    8 תגובות   יום שבת, 10/4/10, 15:10

     

    יום השואה בטלוויזיה

     

    חשוב לי לאמר שהטלוויזיה על כל ערוציה היא רק ערוץ אחד לידע ולהתייחדות עם היום הזה. קיימים גם ערוצים אחרים. בכלל, הפעילות הממלכתית היא מבורכת- מסעות לפולין, עצרות, משדרים, מסעות בתוך הארץ ומחוץ לה, דיונים על לקחי השואה ועל הקשר בינה לבין הציונות המתחדשת. אבל בשבילי,כבת למשפחה בה ניצולת השואה היא בת 96 דור ראשון , דודי גם הם דור ראשון, אימי היא דור ראשון וחצי ( נולדה במחנה מעבר) ואני דור שני, עצם החיים בצל השואה הם חיים מעצבים. היניקה של חווית השואה והילדות בצל אותה חוויה לא מאפשרת לי להתייחס אליה בממלכתיות.היא חלק ממני כמו שערי, הדנ"א שלי, ועקבות רגלי על החול. בשבילי השואה היא לא דיון אינטלקטואלי. 

     

    כשהבן הקטן שלי חזר הביתה לפני כמה שנים מהגן ואמר לי בשמחה שהיום הוא יום השועל והדבורה אמרתי לעצמי איזה יופי שהוא עוד לא יודע. טרם התגבשה ההכרה בעברו. שיחקתי עם המחשבה על הקלה בעומס.השתעשעתי ברעיון שלא להניח על גבו את ידיעות הזוועה אודות עבר משפחתו ועבר עמו.

    אינני יודעת מה יספוג ממני בני. ברור לי שלא יוכל לברוח מעברו. ולמרות הרצון שלי שאצלו יהיה הדיון בשואה דיון אינטלקטואלי נראה לי שגם בדורו, דור רביעי, אין אפשרות להימלט מההשפעה.

     

     ישנם ימים שאני מרגישה את אצבעו השלוחה של היטלר והיא ארוכה מאוד, אצבעו מגעת עד קצה ציפורן רגלי. בימים אלה כל הוויתי שואה.  הדרך שלי היא להעביר את דימעותי אל הכתב, ומאחר שיש יום כזה, יום מאזכר, אני שולחת לחלל הווירטואלי את כאבי ארוז במילים.

     

     

     ילדי

     

     

    ילדי

    הם המייל

    שאני שולחת 

    שעה שעה

    לקרובי

    שנספו

    בשואה.

     

    והם מחזירים

    לי בחיוך

    רחוף על 

    בשר חרוך,

    בשרשרת חרוזי

    פנינה,

    בי"ש עם עוגה,

    פמוט ומפה, 

    בריקוד

    אלמנה

    עם שני בעליה.

     

    בערבו של היום

    אחרי פטרול

    ברחובות 

    בעיניים לחות

    יבשות מדמעות

    מתפללת

    לסוף ייסוריה.

      

     

     

     

    טרמפ לסבי 

     

    בתוך העשן של העיר המקוללת

     

    אגודלו המונף כמו אמר:

     

    בואי אלי נכדתי החומלת

     

    חלצי אותי מגורלי המר.

     

    אך מה כבר יכולתי אני לעשות

     

    בינות לרכבים ההומים?

     

    חלפתי על פניו כפי שחלפתי

     

    בכל הימים הקודמים.

     


    העת לא קרתה,

     

    לא באתי בלאט

     

    לרחוץ את פצעיו המדממים,

     

    וסבי

     

    שם נרדם

     

    חבוק ומת

     

    בזרועות חלומות האימים. 

     

    מלכות היגון
     

    בינות לענפי עץ עירומים

    שוכן לו קן בטוח,

    כל העוברים ,משתהים ואומדים

    את עוצם חוסנו מהרוח.

    למרות שעלי השלכת נשרו

    וכל הזרדים בו גלויים,

    אין עין בוחנת ,

    אין עין בולשת

    אחר הגוזלים הנמים.

     

    בתוך רחם הקן

    גדלים גוזליו

    ענפי העץ נמתחים בגאון

    עת יעופו באביב הימים ציפוריו

    לרוחב

    מלכות

    היגון. 

     


     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/10 18:08:

      צטט: שמעון (-: 2010-04-11 23:48:59


      תודה על השיתוף.

       

       תודה

        12/4/10 18:07:

      צטט: עינת א 2010-04-11 19:12:33


      תודה איילת על ששיתפת

       

       

      תודה על ההתייחסות
        11/4/10 23:48:

      תודה על השיתוף.
        11/4/10 19:12:

      תודה איילת על ששיתפת
        11/4/10 18:51:

      צטט: צביה א. 2010-04-11 09:22:45

       

       

       

      איילת יקרה,

       

      ריגשת אותי מאוד...   גם בקטע הקודם לשירים, ובמיוחד בשירים עצמם.

      האלמנה המפטרלת ברחובות (סבתא?...), הסבא שמבקש לעצור טרמפ (כל כך בנאלי -  טרמפ... - שישלוף אותו מזוועת עולם) - כנראה באים והולכים ושוב באים, ולעולם לא עוזבים באמת, בתוך מסלול החיים של השארים.

      ולגבי הילדים?...

      מצרפת לך משפט מקסים של יהודה עמיחי - "אני לא נביא ולא בן נביא. אני אבי נביאים. ילדיי מאירים את המאה הבאה כמו זרקור." 

      הרשי לי לשלוח לך חיבוק ביום זה

      צביה 

       

       קבלי חיבוק בחזרה ותודה

        11/4/10 18:50:

      צטט: עמנב 2010-04-10 16:15:21

      מעדיף את המרומז על פני העיסוק הישיר בכאב.

      כל טוב, עמוס.

       

       תודה על התגובה. גם אני לפעמים כך.

        11/4/10 09:22:

       

       

       

      איילת יקרה,

       

      ריגשת אותי מאוד...   גם בקטע הקודם לשירים, ובמיוחד בשירים עצמם.

      האלמנה המפטרלת ברחובות (סבתא?...), הסבא שמבקש לעצור טרמפ (כל כך בנאלי -  טרמפ... - שישלוף אותו מזוועת עולם) - כנראה באים והולכים ושוב באים, ולעולם לא עוזבים באמת, בתוך מסלול החיים של השארים.

      ולגבי הילדים?...

      מצרפת לך משפט מקסים של יהודה עמיחי - "אני לא נביא ולא בן נביא. אני אבי נביאים. ילדיי מאירים את המאה הבאה כמו זרקור." 

      הרשי לי לשלוח לך חיבוק ביום זה

      צביה 

        10/4/10 16:15:

      מעדיף את המרומז על פני העיסוק הישיר בכאב.

      כל טוב, עמוס.

      פרופיל

      איילת הלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין