ארה"ב, 2010, 108 דקות.

במאי: טים ברטון. תסריט: לינדה וולברטון. שחקנים: ג'וני דפ, אן האת'אווי, מייקל שין, הלנה בונהם קרטר

     הפסח הזה, יצאתי יחד עם יחד המוני בני ישראל, לצפות בסרט המדובר "אליס בארץ הפלאות". הסרט היה מסומן אצלי זמן רב מראש כ- MUST ולא נתתי לביקורות הצוננות להרוס לי את התוכניות.   

ובכן, הצטיידתי במשקפי תלת מימד וצפיתי. 

לצערי, אני נאלצת להסכים עם המבקרים הקוטלים והנה הסיבות שלי למה:     

     בעייני, הבעיה של הסרט היא העלילה שלו. התוכן העלילתי, הוא דריסה גסה של כל האיכויות הקיימות  בגרסה המקורית והחלפתם בנרטיבים עלילתיים שחוקים, נדושים ומנוגדים באופיים לרוח המקורית של היצירה. ומהו אופייה המקורי של היצירה?

או.

     "אליס בארץ הפלאות" / ללואיס קרול (1865) נחשבה כבר בזמנה ליצירה מכוננת. זאת בזכות סגנונה הרומנטי הקיצוני. כווניתי במושג "רומנטי" היא למשמעותו ההיסטורית. היצירה של קרול בניגוד לקודמותיה ולבנות תקופתה, מצטיינת בשימוש חריף במיוחד בדמיון, בטירוף, בחלומות ובעולם הילדים. כל אלו ערכים ונושאים שהועלו על נס במאה ה-19. אולם אם צריך לשים את האצבע על החידוש העיקרי שביצירה, אז ללא ספק החידוש הוא במבנה העלילה או ליתר דיוק בשבירת תבנית המבנה הקלאסי -לרסיסים.

      סיפורים פנטסטיים רבים, משמרים תבנית עלילתית מוכרת עד פיהוק: הרוע משתלט על הטוב, הגיבור יוצא במסע להציל את העולם. הוא אינו מודע לכך שהוא גיבור או לא חושב שהוא ראוי לכך ובמסעו הוא עובר תהליך, מתגבר על סכנות ובאמצעותן מתבגר ומגלה את ייעודו. לבסוף הוא נלחם מול הרע בקרב גדול ואכזרי ועל אף היותו חלש יותר מהאויב, הוא נוחל ניצחון הרואי.

     התבנית המוכרת הזו משרתת אותנו שוב ושוב זה אלפי שנים. המיתוסים הגדולים של תרבותנו המערבית (והן היהודית) מושתתים על תבנית זו. ולפיה נולדו כמה מהיצירות החשובות ביותר של האנושות. ["האודיסאה"  להומורוס מן העת העתיקה / "אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול" מימה"ב / "גרגנטואה ופנטגרואל", לפרנסואה רבלה מן המאה ה-16 / "מסעי גוליבר", לג'ונתן סוויפט מן המאה ה-18 / "שר הטבעות" לג'ון רונלד רעואל טולקין, מן  המאה ה-20. (ואם תרצו את הגרסה היהודית: סיפור יציאת מצרים, ניצחון המכבים על היוונים ושלל סיפורי מלחמות ישראל בחלקם הם גם סיפור חיינו – אבל זה כבר נושא אחר...)]

     קרול התנער מתבנית זו לחלוטין. במקומה הוא יצר עלילה הזויה ומופרעת שהולכת ומסתעפת שוב ושוב. אין לעלילה שיא שאליו היא חותרת, אין במרכזה קונפליקט שיש לפתור והיא כולה מעין חלום מעורפל שנגמר בצורה עמומה ונמוג במסתוריות.

   ומה עשה ברטון? התעלם מכל זה וחזר אל אותה תבנית מוכרת בצורה הנדושה והבנאלית ביותר. אליס נקראת לעולם הפלאות כיוון שהיא נבחרה להציל אותו מידיה של מלכת הלבבות האדומה. הטוב מיוצג ע"י המלכה הלבנה (כמובן!) וכל הדמויות בצד הזה נורמאליות במראם ובהתנהגותם. הרוע מיוצג ע"י המלכה האדומה שהיא מעוותת בצורתה. כמו כן, כל יתר אנשי הממלכה מעוותים או הוטלו בהם מומים שונים. כמובן שאת המלכה האדומה משרתים מפלצות אכזריות שונות, בעוד שאת המלכה הלבנה משרתים בע"ח ויצורים חביבים אחרים. הכובען המטורף, הוא בתפקיד הג'וקר, השוטה. כלומר, אותה דמות שמקובלת בשני העולמות ושיש לה את הזכות הבלעדית לומר את האמת החצופה והפוגענית.

   בנוסף, ברטון אימץ לחיקו את כל הסמלים והארכיטיפים הנושנים והמשעממים. ביניהם: החרב שרק הגיבור הנבחר יכול לעשות בה שימוש, "בנדרצבט" - הכלב המפלצתי ששומר על החרב (גרסה נוספת לקרברוס המיתולוגי), האורוקלום, שהוא מעין לוח רב שנתי המנבא את העתיד. ואפילו הזחל אבשלם - המעשן בטבעות, קודם לתפקיד הקוסם גנדלף או מרלין קודמו... יש עוד, אבל נראה לי שהרעיון ברור.

     ברטון לא הסתפק בכך והוא תיבל את העלילה שלו במסר חברתי. העברת מסרים חברתיים - דתיים - פילוסופיים דרך יצירה פנטאסטית הם דבר מקובל ביותר ואפילו מתבקש. "אינאיס" לוירגיליוס, מן המאה 1 לפנה"ס לדוגמה, נכתבה כדיי לתת תוקף מיתולוגי לשלטונו של הקיסר מרקוס אנטוניוס ולפארו. "גרגנטואה ופנטגרואל" לפרנסואה רבלה, קידם רעיונות רנסנסיים ורפורמה דתית וכך הלאה... אבל לואיס קרול בגרסתו הראשונה ל- "אליס בארץ הפלאות" לא ביקש לקדם אף מסר. יצירתו היתה נטולה כל מניירה דידקטית ומטרתה היתה רק לבדר ולשעשע. ברטון בגישתו המסורתית, החליט לשלב מסר פמינסטי בעיקר בסיפור המסגרת. סביר להניח שבמאה ה-19 היה זה מסר מודרני ועתידני במיוחד. אבל עבורנו, במאה ה-21, הוא כבר לא מרגש.

    בניגוד לכישלון של ברטון, יתר בעלי התפקידים דווקא הצטיינו. השחקנים: ג'וני דפ (הכובען המטורף), הלנה בונהם קרטר (מלכת הלבבות האדומה) בעיקר אבל גם אן הת'אוואי (המלכה הלבנה), עשו עבודה נפלאה. הדמויות שגילמו, מעוצבות היטב ויש בהם גם מימד של הומור עצמי ושל התבדחות על חשבון הז'אנר. כך המלכה הטובה עולה על גדותיה מרוב טוב לב בעוד שמלכת הלבבות האדומה היא גרוטסקה על דמות האויב האכזר. את המשחק המוצלח השלימו התלבושות והאיפור שקולעים במגוחכותם. וגם ראוי לציון החיבור המוצלח בין הצילום והאנימציה.

    הדבר היחיד שקצת אכזב היה השימוש הקמצני בתלת מימד. במיוחד ניתן היה להיעזר בו כדיי לחדד ולהעצים עוד יותר את סצנת הקרב בסוף הסרט שהיתה בין כה וכה כל כך צפויה ולא מרגשת. אני מניחה שאנו צפויים לחזות בשיפורים בתחום זה אבל מי שרוצה ליהנות מתלת מימד איכותי מבלי לבזבז 3 שעות צפייה על "אווטאר" יכול לצפות בפרסומת ל"שטוזים יופלה" שעשויה בתלת מימד עד הפרטים הקטנים ביותר.