עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    עלובי החיים

    ביקורת על "Samson And Delilah "

    עלובי החיים

    14

    סרטים  

    11 תגובות   יום רביעי, 17/3/10, 13:49

    לפעמים אני רוצה שתהיה לי חברת הפצה לסרטים, או לפחות בית קולנוע קטן בו אוכל להקרין את מה שבא לי: סרטים שרוב הסיכויים שלא נזכה לראותם בבתי הקולנוע, בטענה כי אינם מסחריים דיים למשוך את הקהל הרחב. אבל למה כל סרט צריך למשוך את הקהל הרחב? הפתרון הכי טוב שמצאתי לעניין  (או שמא התחליף הזמני, עד שאהיה מליונר ואוכל לקנות חברת הפצה ובית קולנוע) הוא פשוט לגשת לספריית ה-DVD  הקרובה לביתי לקחת סרטים ולהמליץ לחבריי.  

     

     

    סרט כמו שמשון ודלילה הוא בדיוק מהסוג הזה שגורם לי לרצות להיות חברת הפצה. רוב הסיכויים שלא יגיע לאקרנים כי  כשאומרים "סרט לא מסחרי" מתכוונים אליו. האמת, לא מסחרי זה ביטוי עדין  לידו. בואו נגיד ככה: השם שלו זה הדבר הכי מסחרי בו, עד כמה ששם תנ"כי יכול להיות מסחרי. אבל בואו נתחיל מההתחלה...   

     

    מעט מאוד סרטים מגיעים אליו מאוסטרליה, לא כל שכן סרטים העוסקים באבוריג'ינים. נסו לחשוב ולהיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע סרט כזה?התשובה היא ככל הנראה: מזמן (ולא, אוסטרליה לא נחשב סרט על אבוריג'ינים). הפעם האחרונה שאני ראיתי סרט כזה, שעסק כל כולו בילידים האוסטרליים, הייתה בתחילת העשור הקודם עם ארוכה הדרך הביתה. סרט מרגש ומכאיב (ומומלץ) עד מאוד, שלא היה קל לצפייה...   

     

     

    כן, כך גם שמשון ודלילה. סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי האוסטרלי ווריק ת'ורנטון, הוא סרט לא קל לצפייה ולהגדיר אותו כסרט מאתגר לא תהיה הגזמה גדולה. כל כולו מאה דקות מונוטוניות, ארוכות ושתקניות של כאב מוחץ לב, על שני צעירים אבודים בצד העזוב, המאובק והעלוב של ה-    Outback  האוסטרלי: שמשון ודלילה, האוהבים זה את זו בדרכם הייחודית ומכמירת הלב. סמסון הוא נער אבוריג'ני צעיר מאוד (רק בן 14), החי בקהילה מבודדת בשםWarlpiri. סוג של פרחח משועמם, שמעביר את רוב ימיו בהרחת חומרים שיעזרו לו להעביר את השעות, כתחליף זמין לסמים. כשהוא לא מריח משהו, הוא סתם עסוק בלהרוס דברים, לזרוק אבנים, לגנוב ולהפריע ללהקה המקומית.

    סמסון שם עינו על דלילה, צעירה החיה עם סבתה החולה בקרוואן עזוב ועלוב. שתיהן מנסות להתפרנס בדוחק רב מציור אבוריג'ני על בדים, מה שיימכר אחר כך כ"תמונות של מקומיים אותנטיים" בגלריות נבחרות של "לבנים" בעשרות אלפי דולרים. כשסבתה מתה, יוצאים סמסון ודלילה לסוג של מסע מייאש יותר מהחיים שחיו עד כה, במטרה לברוח מהעליבות הזאת. המסע הזה, כאמור, הוא לא מסע של תקווה, אלא יותר של בריחה ובפועל - מסע של הישרדות. אין עתיד, אין תקווה, אין חלום.   

     

     

     

    לאורך 100 הדקות כמעט ואין דיבורים (אם תסכמו את כל המילים בסרט תגיעו אולי ל-10 דקות, ואפילו הן לא באנגלית. ללמדכם אתגר מהו), אך גם אם הדיאלוגים מועטים, זהו סרט מהפנט שלא צריך הרבה מילים בשבילו והוא לא משעמם לרגע: השתיקות בו חותכות כל כך, אך שימוש מעולה ויעיל בפסקול (לא רק מוזיקה), שחקנים עוצרי נשימה ששפת הגוף שלהם אומרת הכול, צילום מרהיב וסיפור מרגש, שהוא יותר בכיוון של עלובי החיים מסיפור שמשון ודלילה הידוע. לא מעט סצנות חזקות מאוד יש בסרט ובולטות בהן שתי סצנות עצובות של חיתוך שיער, אולי הסמל הכי גדול של שמשון התנכ"י, אך כאן זה מגיע כאות אבל. מערכת היחסים המיוחדת בין סמסון לדלילה, מזכירה לפעמים את הצייד והמלקטת הקדמוניים, ויותר מכך מזכירה סוג של אחים אבודים ומבודדים אל מול עולם שמסמן אותם כל הזמן כאחרים וכמוכי גורל ומצריך מהם לדאוג זה לזו. שלא תבינו לא נכון, זה בכלל סרט מחאה לא שקט בכלל ועוצמתו בכך שהוא שם מראה לא רק מול פניה של החברה האוסטרלית, אלא גם מפנה מבט ביקורתי פנימה, אל החיים האבוריג'ניים המוכים והחבולים והמיעוט שמבין שאינטגרציה לא תהיה כבר.    

     

     

    פעם בכמה זמן מגיע סרט אחר, שאתה לא יודע למה לצפות ממנו ולבסוף יוצא ממנו נסער ונרגש, אפוף תחושות של חווית צפייה אחרת, יוצאת דופן ובלתי נשכחת שנובעת בעיקר  עבודה בימוי אדירה ומיומנת מאוד שמצליחה לספר סיפור בלי דיאלוגים כמעט, הישג לא מבוטל בכלל. זאת יחד עם שני השחקים הראשיים של הסרט, מריסה גיבסון ורואן מקנמרה, שפשוט עושים מלאכת מחשבת של משחק נוגע ללב, עתיר ניואנסים ומבע. לא בכדי זכה ת'ורנטון בפסטיבל קאן האחרון בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר. באוסטרליה, הסרט היה קוטל קנים וזכה בכל פרס אפשרי. וכל פרס אכן מגיע לו. זהו ללא ספק אחד הסרטים החזקים והטובים שאני ראיתי השנה. כמה חבל שכנראה לקולנוע שלנו הוא לא יגיע. עליבות זה לא דבר מסחרי.

     

     

    לדף הסרט באתר האוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=52323

    הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/7/14 19:10:

      *
      חבל שאתה לא שולח לינקים וחבל שאין לך חברת הפצה.
      אהבתי

        24/5/14 14:37:
      קצת באיחור. אבל ראיתי ומאוד אהבתי. תיקון קל לתיאור שלך של העלילה. הנער הורס דברים בסצנה מסוימת אחת לאחר שהוא חש שהכו את הנערה והוא רוצה לנקום ולא יודע איך.אני לא מצדיקה אלימות אבל מי שיראה את הסצנה יזדהה עם הנער.
        24/3/10 11:12:

      הכנסתי לרשימה שלי. תודה
        21/3/10 15:11:

      מקסים.

      מסקרן מאד

        19/3/10 08:38:

      כתיבתך גרמה לי לרצות לראות את הסרט .

        19/3/10 06:48:
      " ארוכה הדרך הביתה " סרט לא קל אכן אבל עשיר ויזואלית ואנושיות
        18/3/10 17:26:

      כתבת כל כך יפה, וכל כך מסקרן , ואני מקוה שהסינמטק ירים את הכפפה ויקרין מתישהו

      את הסרט הזה. לפעמים זה נעשה במסגרת פסטיבל סרטים מאוסטרליה.

        18/3/10 09:01:

      יש משהו נעים בלהתעסק בצרות של אחרים.

      אתה צופה בלתי נלאה. מתי אתה מספיק לישון?

        18/3/10 08:30:

      ואוו

      איפה אפשר למצוא אותו?

        17/3/10 23:29:


      אה דווקא ראיתי לפני חודש סרט אבוריג'ני - ten canoes סרט חמוד דווקא, יפה. לא יצירת מופת מהממת אבל מצליח לשמור אוי בתמונה. יש לו קצב טוב.

      אגב לא זוכר אם סיפרתי אבל אחד הסרטים האהובים עליי ביותר זה nanouk of the north (סיכוי טוב שטעיתי באיות נאנוק). ראית? למה לא תכבד את נאנוק באיזה ביקורת?

       

        17/3/10 18:35:


      נשמע מרתק.

      הפשעים נגד האבורגנים האוסטרלים לאורך כל ההיסטוריה (שלא נדבר על הטסמנים שהוכחדו כליל) מזעזעים כל פעם מחדש.