עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אני וחיות אחרות

    הכל ולא כלום

    התנועה הגאגאיסטית

    2 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 13:09

    יופי הוא עניין הפכפך. זמנים ואופנות נוטים להגדיר אותו מחדש מעת לעת ולהרגיל אותנו, צרכניו, לשפה חדשה לה נצמיד את התואר "יפה". בת שבע של אוהד נהרין קבעה לה שפה חדשה של תנועה וגוף, שנעים יחד כבר 20 שנה ונתנו למילה 'יופי' פרשנות חדשנית ושונה מהמקובל.

    20 שנה ועשרות יצירות, פרס ישראל לאוהד נהרין ושובל של אוהדים מושבעים, הביאו אותו לחדש ולהציג לקהל את מיטב יצירות העבר של הלהקה. אני, שלמדתי להכיר את "בת שבע" בעיקר בשנים האחרונות, הלכתי לראות את "ממותות" ואת "שלוש" ויצאתי נפעמת; היופי והכשרון המהפנטים היו שם מההתחלה, מסתבר.

    בימים אלה מעלה אנסמבל בת שבע את קיר / זינה בערב אחד, שתיים מיצירותיו המוקדמות של נהרין. "קיר" סימנה את נהרין כ'דבר הנכון' וחוללה מהפך בעולם המחול הישראלי. הצפייה בו מגלה דווקא את אחת היצירות הפחות מופשטות מהרפטואר הנהריני. היא ספוגה כולה באיוקונוגרפיה ארץ ישראלית שורשית בין אם באמצעות שירה, המושמעת בגרמופון ישן שעומד במרכז הבמה, בעזרת המראה הפשוט והראשוני בבגדי החאקי הנצחיים של אותה תקופה ובין אם בקטעי מחול עם סממנים צבאיים מובהקים.



    גרסה צעירה ליצירה ותיקה - קיר/זינה (צילום: גדי דגון)

    שיאה של היצירה הוא לבטח הקטע "אחד מי יודע", שכל כולו שורשי ומקורי ומגיע אל הזיכרון קולקטיבי היהודי והישראלי המקורי. השיר הלקוח כלשונו מהגדת הפסח, מובא כאן בביצוע "נקמת הטרקטור". ניכרת כאן אותה רפטטיביות מהפנטת שמלווה את יצירתו של נהרין עד היום והוא משאיר את הצופה נטול נשימה בסופו.

    "זינה" הוא סיפור אחר לגמרי; יצירה מולטידיסציפלינארית הכוללת מחול, מיצב, וידאו ומוזיקה עם הרבה הומור ועניין. החלק השני, החותם את הקטע, עולה בהרבה על תחילתו בעיקר בשל מורכבותו המפתיעה. המוזיקה שכוללת שיר ראפ עצבני, או שיר מוזר שמושר על ידי נהרין ומוצג על ידי רובוט חללי או חמת חלילים מקורית. בסך הכל, אין כאן פריים שלא מדהים את הצופה. ועדיין, למרות הווירטואוזיות, החלק המורכב יותר הוא גם הפחות מרגש.



    יותר מורכב, פחות מרגש - אנסמבל בת שבע מבצעים את קיר/זינה (צילום: גדי דגון)

    האנסמבל מאופיין ברקדנים צעירים שיופיים שונה מעט מזה של הרקדנים הבוגרים. בעוד בלהקה עצמה ניחנים הרקדנים באיזו נוכחות מאסיבית בעיקר באזור הרגליים, שהן כנראה, מרכז הכובד של התנועה הגאגאיסטית – רקדני האנסמבל מציגים איכויות מעודנות ו"ברבוריות" כמעט. דווקא שם, יש משום החמצה של האיכויות הנהריניות, שכנראה עדיין לא הצליחו להירשם בגופם של הרקדנים הצעירים.

    *נכתב במקור עבור "עכבר העיר אונליין"

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/10 20:08:
      ביקורת חכמה ליצירות מקוריות בלתי נשכחות
        22/3/10 09:21:


      ליאת,

      הביקורת כתובה ומנוסחת להפליא.

       מבחינה רעיונית - זו אולי אחת הטובות שזכורות לי,

       מאלה שקראתי על מחול בכלל.

      (וקראתי כמה :-)