עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    "פובידיליה" - הביקורת הלא קוהרנטית

    2 תגובות   יום שישי , 26/2/10, 11:08
    1. אסור לתת לי לראות סרטים על פסיכים. כאשר הגיבור מקלף מעצמו במהלך סרט את שכבות הנורמליות וחושף עד כמה הוא דפוק, קורה אצלי תהליך מוזר. אני נזכר בעצם שגם אנוכי מקרה ראש לא קל, מוחבא היטב מאחורי נורמות חברתיות. כאשר כולם מסביב מנסים לעזור לגיבור, מרובה הדפיקויות, אני מבין שהם הרבה יותר דפוקים ממנו. שאולי הוא השפוי היחידי.

     

    2. מאיר אריאל, גדול משוררי ישראל, אמר פעם: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?". אבל כאשר נעשה בישראל סרט שעוסק בדיוק בנושא כזה, יותר קל ליוצריו לצטט את דיוויד פינצ'ר או קוונטין טרנטינו. אסוציאציה מיידית יותר, כנראה. למרות שמה יודעים האמריקאיים האלה על אי שפיות? חודש במזרח התיכון הם לא שורדים. אבל המקורות התרבותיים של יוצרים בארץ הם אמריקאיים. קל יותר לרפרנס. אולי גם של הקהל.אולי אין בכלל השפעה לכל הקולנוע שהיה פה לפני שנות האלפיים. אולי הוא בכלל לא קיים, אם לא מצטטים אותו.

     

    3. לא תמיד צריך להיות קוהרנטי. לנסות להיות מובן כל הזמן זה מתיש, מניסיון. להיות אסוציאטיבי זה דווקא נחמד, ואני אומר זאת בתור מישהו שמתנסה בכך לראשונה. או אולי כמעט לראשונה. ממש עכשיו צוחק

     

    אלה רק חלק מהדברים שצפו אצלי אחרי הצפייה בסרט "פובידיליה". סרט שלמדתי לחבב תוך כדי צפייה. שהבנתי שאני פשוט מוכרח לחבק, לאמץ לחיקי את חולשותיו ומעלותיו. כי יחד עם "קירות" המהנה אך רחוק משלימות ועם "שבע דקות בגן עדן" המופתי - מדובר בדיוק בסרטים שחסרים לי בנוף הקולנוע הישראלי. שאני רוצה לראות עוד מהם. הנה הביקורת שהתפרסמה בעכבר, שהייתה לא יותר מרצף מחשבות מבולבל בשלב הטיוטה.

     

     

    הצפייה בסרט "פובידיליה" היא חוויה מבלבלת. כאילו מישהו הכניס את המוח לבלנדר. ואז הוסיף את כל מה שרע בתרבות המערבית-אמריקאית: סרטי קאלט משומשים, שכבר מביך להשתייך לחבורה המעריצה אותם. ערוצי טלוויזיה שמספרי התחנות שלהם ידועים אך ורק למשועממים ביותר. ניכור. סייבר סקס. את המערבל הוא הפעיל אז במהירות מקסימלית, פולס אחר פולס. המישהו הזה הוא בעצם שני אחים. קוראים להם דורון ויואב פז.

     

    אל סרטם הארוך הראשון התוודעתי עוד כשהיה בלוג, בשלב יומני הפקה. האושר שנגרם כתוצאה ממעקב, גם אם לא אדוק, אחר קשיי ההיריון וחבלי הלידה של סרט ישראלי היה מסמא. כמו ההצצות הנדיבות אל מאחורי הקלעים של הוליווד באמצעות פלאי האינטרנט, אבל הפעם בעברית. למעשה, זוהי תמציתו של הסרט "פובידיליה" – הרוצה להרגיש חלק מתרבות אחרת, לא ישראלית. הרי לכל סרט יש שורשים קולנועיים, או אבות מייסדים. סרטים אותם הוא מצטט, במודע או שלא. קצת עצוב לגלות שהשורשים של "פובידיליה" אמריקאיים, לפעמים טלוויזיוניים וכלל לא קולנועיים. ברם, אלו הברכיים עליהם התחנך הדור אליו משתייך גיבור הסרט, שעיצוב הזהות שלו יותר אוניברסלי מאשר מקומי. האלטרנטיבה שאינה יחסית, ואולי לא באשמתה.

     

    את הדמות הראשית מגלם בכישרון ניכר עופר שכטר. מדובר בטכנאי מחשבים שביתו הוא מבצרו. לדמות הזו אין שם, אבל יש המון פחדים. כולם רק מנסים לעזור לו, אבל הוא לא רוצה עזרה. את המגע האנושי החליף בסקס וירטואלי. חולה ניקיון. זומבי טלוויזיה. חרדתי, לא מוכן לצאת מפתח הבניין. גם כאשר החתול שלו הולך לאיבוד. הכל בגלל התקף חרדה, שגרם לו להחליט כי עליו להפוך את הפוביה שלו מאנשים, לאידיליה. מכאן שמו של הסרט, וגם של הספר מאת יזהר הר-לב, עליו הוא מבוסס.

     

    מבין שאר האושרי-כהנים והמיכאל-מושונובים בני דורו, אשר צמחו מהטלנובלות והדרמות הטלוויזיניות, עופר שכטר הוא היחיד שיכול להתקרא שחקן. שיודע להביע עצמו באמת, לבצע את המוטל עליו באופן שונה מתצוגות קודמות שלו, ללא ויתור על סימני היכר. הוא פשוט מופלא בסרט הזה, במצבים הקיצוניים אותם הוא מציג, ובאיפוק שהוא מפגין כשנדרש. הוא נושא בגאון את הסרט על כתפיו, שהתכווצו משמעותית והפכו כחושות כחלק מדיאטה מסיבית לצורך התפקיד. שכטר הוא הסרט והוא עוד יעשה משהו גדול באמת בקולנוע הישראלי. חכו ותראו.

     

    את חייו של האגרופוב משנות שתי דמויות. האחת היא מתווך דירות זקן (שלמה בר שביט) אשר מכריז עליו מלחמה כאשר הוא מבשר שבעל הבית מבקש למכור את הנכס ושעליו לנטוש את הממלכה שלו. השניה היא דניאלה (אפרת בוימוולד), נציגת חברת פיפל-מיטר המנסה לשכנע אותו, עקב כמויות הטלוויזיה העצומות שהוא צורך, להשתתף במדגם קובע רייטינג. אחר-כך היא גם תגלה בו עניין אישי יותר. אולם, אין סיבה להתעכב על דמויות המשנה, שכן לא ניכר כי אפילו היוצרים עשו זאת. תשכחו מדיאלוגים רהוטים או בעלי משמעות, או נשים שמתנהגות וחושבות כמו נשים ולא כמו פנטזיות של הגברים שכתבו אותן. הדמות הכי אמיתית ניבטת אל גיבורנו מבעד למסך המחשב, כנערה בתשלום אותה מגלמת אפרת דור, אבל גם היא שם בעיקר כדי להראות ציצים. ואלה רק חלק ממחלות הילדות מהן סובל המותחן הדרמתי-אימתי הזה.

     

    רואים שעבור היוצרים זהו סרט בכורה וניכרת אף יותר העובדה כי מדובר בבמאיי קליפים. כאלה שבטוחים כי תנועות מצלמה מגניבות הופכות את הסרט למגניב. או עריכה בסגנון "מועדון קרב", ההשפעה המרכזית על הסרט ללא ספק. הצילום של ניתאי נצר (שהבריק גם ב"שבע דקות בגן עדן") ראוי להערכה, אך נדמה שהוא אינו תמיד משרת את המתרחש.

     

    מאידך, סרטים אחרים שנעשו על אגרופובים, גם הם אינם מושלמים. “תומא מאוהב" שהקפיד אף הוא לערבב בין המדומה למציאותי, או סרט קצר של בונג ג'ון הו, שליש מתוך אסופת "טוקיו!”. כנראה שקשה לעשות סרט מעולה לחלוטין על הכולאים את עצמם בביתם, אבל לזכותו של "פובידיליה" ייאמר שהוא ויתר על הקוהרנטיות ונכנע לדפיקות. בעזרת עבודת סאונד מרשימה ושימוש נכון בחלל שהוא הלוקיישן היחיד בסרט - הלך הסרט והקצין. התעקם והתעווית עד שנכנע לעצמו והפך לזרם אסוציאטיבי ומופשט כמעט. ככל שעשה כן, כך השתפר והתרחק מהבינוניות והבנאליות שבה החל. על הצופה בו להחליט מה אמיתי, מה ארע רק במוחו של הגיבור והאם זה בעצם משנה. אלו פיסות אינפורמציה הסתירו מאיתנו הפזים מאחורי המון רגעים מטריפי דעת וגמד גינה אחד. כאמור, הצפייה ב"פובידיליה" היא חוויה מבלבלת. אבל בהחלט כדאית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/2/10 23:05:

      צטט: Soul Sista 2010-02-26 14:50:58

      תודה, אחלה ביקורת.

      אני קצת מפחדת לראות את הסרט הזה כי את הספר מאד מאד אהבתי.

      בדרך כלל אני שייכת לצד שרואה את הסרט קודם, אבל במקרה הזה מדובר בספר שליווה אותי בתקופה בה העולם הוירטואלי נכנס לחיי .

       

      גם ספרותית- ואני מסכימה איתך שצריך לעשות יותר סרטים כאלה- הוא היה יצירה די רעננה בנוף המקומי.

       

      ממליצה לך לא לוותר על הקריאה.

       

      תודה על ההמלצה על הספר סיסטה, אבל ראיתי את הסרט... סתם.

      אנחנו כנראה חיים בעצם בעולם מושלם, כי כל מי שדיברתי איתו על הסרט עד עכשיו אמר "קראתי את הספר".

      אולי הגיע הזמן שגם אני אקרא איזה ספר, או אולי את הספר הזה חיוך

        26/2/10 14:50:

      תודה, אחלה ביקורת.

      אני קצת מפחדת לראות את הסרט הזה כי את הספר מאד מאד אהבתי.

      בדרך כלל אני שייכת לצד שרואה את הסרט קודם, אבל במקרה הזה מדובר בספר שליווה אותי בתקופה בה העולם הוירטואלי נכנס לחיי .

       

      גם ספרותית- ואני מסכימה איתך שצריך לעשות יותר סרטים כאלה- הוא היה יצירה די רעננה בנוף המקומי.

       

      ממליצה לך לא לוותר על הקריאה.