עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    אבוד בטוקיו (או על פרידות, החמצות ופריחות מאוחרות)

    11 תגובות   יום שני, 22/2/10, 18:00

    כנראה שאפשר להכריז שהטרנד של 2009 בקולנוע (וזה רק כי סרטי 2010 עדיין לא ממש כאן) הם לא סרטי הראווה המושקעים כי אם דווקא סרטי המשפחה, או אם לדייק - יחסי הורים ילדים. לא משנה איך עוטפים את זה, זה פשוט היה שם (או ליתר דיוק בסרטים הבולטים של השנה). ראינו את זה בצורה מובהקת במחוץ למים, בסרט לבן, בפרשס, בלחנך את ג'ני, וזה עוד בלי להזכיר את אלה שהעניין היה בהם רק חלק קטן ומשני בעלילה. ברוב הסרטים שהזכרתי עלתה תמונה די עגומה של משפחות רווייות מטענים הדדיים, שלא לומר הטחת טענות כאב ואשמה קשות ובעיקר אכזבות, לרוב של הורים נגד ילדיהם.

     

     

    כעת מגיע תורו של סרט נוסף בז'אנר סרטי המשפחה (לא, אל תתבלבלו עם סרטים לכל המשפחה, זה בדיוק הדבר הכי רחוק ממשפחתיות נעימה), אך הוא משלים את התמונה מהצד השני, הצד של הילדים שהתבגרו ועזבו את הקן והגיע זמנם לסגור חשבון עם ההורים. זהו פריחת הדובדבן.

    הרבה שמות אחרים אפשר היה לתת לסרט פריחת הדובדבן, למשל: "החמצות" או "פרידות" אולי גם "פריחה מאוחרת" (חוץ מזה ש"פרידות" כבר היה גם תפוס וגם זכה באוסקר). אך נדמה שדווקא השימוש בשם פריחת הדובדבן מזקק את מהותו ומשמעותו של הסרט, שכן הדובדבן ביפן פורח לשבועיים בלבד, אבל אלו השבועיים הכי יפים בחיים אם נזקק זאת עוד יותר, נגלה שעצי הדובדבן ביפן הם זכרים ברובם (על אף שיש בפריחה הורודה הזאת משהו מאוד נשי). הקבלה יפה מאוד לגיבור הסרט החצי גרמני-חצי יפני הזה.

     

     

    בחציו הראשון, והמופתי ממש, נטווים חוטים דקיקים ועדינים, אשר יצבטו את ליבנו בחצי השני (אך המעט חלש בהשוואה לראשון). החלק הראשון, המשמש כאקספוזיציה ארוכה לחלק השני, מתרחש כולו בגרמניה ומציג את רודי וטרודי, זוג מבוגר שהעביר חיים שלמים בכפר קטן ושלו. הילדים כבר בגרו ועזבו לערים הגדולות (לא מדובר בת"א, יש עוד ערים בעולם. למשל ערים קטנות כברלין וטוקיו) ולהם נותר הרבה זמן לבד. ברגעים כאלה מתחילים עם החשבונות והפנקסנות, אבל מגיעה גם ההשלמה עם ההקרבה ועם החלומות שכבר לא יתגשמו. מן הבנה מאוחרת שאלה החיים שלנו ומה שעשינו מהם. כל אחד עם מה שנתן והחלום שעליו ויתר בשביל (ההצלחה) של האחר. טוב, אולי לא כל אחד, אלא בעיקר טרודי. פעם היו לה חלומות גדולים, אך החיים, יו נואו, מובילים אותך לאן שהם מובילים. כך ויתרה טרודי על חלומה להיות רקדנית בוטו ביפן, לטובת גידול הילדים וליווי הקריירה האפורה של בעלה. האם מישהו מעריך זאת?

    הפתיחה מכינה אותנו לקראת מחלתו של רודי והקושי של טרודי לספר לו עליה. כך עושה לנו הסרט הכנות לפרידה. כחלק מהכנות אלו, יוצאים השניים למן טיול לברלין, לביקור אצל הילדים (מה זה ילדים, הם כבר אנשים ממש, הורים בעצמם). אז מבינים רודי וטרודי, שבשלב זה בחייהם יש להם בעיקר את עצמם והפער והמרחק בינם לבין הילדים כמעט בלתי ניתן לגישור. הרגעים האלה בסרט הם כל כך עדינים בחמיצותם ומכינים את ליבנו היטב ליצירת סדקים קטנטנים, שיהפכו בהמשך לשברון לב גדול.

     

     

     

    כשטרודי הולכת במפתיעה לעולמה, רודי המתאבל לא יכול לשאת את הכאב וההחמצה, ויוצא להגשים את חלומה של אשתו, לראות את הר הפוג'י ביפן ולרקוד בוטו. כאן מתחיל החלק השני של הסרט שאפשר היה לכנות אותו גם - אבוד בטוקיו (על אף שאמרו מי שאמרו כי כאן דווקא מזכיר הסרט את למעלה המצויר, כן כן). כן, שוב מגיע איש מהמערב אל העיר הזאת והולך לאיבוד בתרגום, רק שכאן (בניגוד לאבודים בטוקיו, סרטה המהמם של סופיה קופולה) זה נעשה בעדינות ובלי התנשאות על היפנים ותרבותם, אלא בדיוק להיפך, מתוך הערכה רבה ויראת כבוד.

    בחלק זה, לאחר מסע ארוך ולא רק לצד השני של העולם, מבין רודי את מה שהיה צריך להבין 30 שנים קודם, שמישהי יקרה במיוחד הקריבה את חייה. בשבילו. ללא ספק בשלב הזה, רודי, כמו הדובדבן, יוקיר תודה, יפתח ויסגור מעגל. בחלק הזה הסרט מתעסק באבל ובמשמעות החיים, כמו פריחת הדובדבן ממש, המסמלת דברים רבים אך בעיקר את חמקמקות החיים וזמניותם, סגירה ופתיחה של מעגלי חיים הכוללים גם נימים עדינים של אבל, אך גם הכרת תודה.

    רודי מתארח אצל בנו, איש עסקים העובד בטוקיו, שברח הכי רחוק שאפשר מהוריו ומשפחתו. דמיינו לעצמכם מה זה אומר שאביכם (זה שברחתם ממנו) מגיע להתארח אצלכם בקצה העולם במפתיע. שני הצדדים יודעים שקצר ושמח זה לא יהיה. גם לא קל. קרל הבן מנהל עם אביו יחסי פנקסנות מעיקים ומעציבים וברגעים צובטים במיוחד יטיח באביו האשמות שוברות לב ממש..

    רודי מקבל כל זאת בהבנה, ורק דבר אחד מניע אותו: הגשמת חלומה של אשתו. הוא לובש את בגדיה ומראה לה את כל צדדיה של טוקיו ואת פריחת הדובדבן.  

     כך הוא מכיר נערה יפנית מקסימה והזויה, רקדנית בוטו המתקשרת עם אמה המתה ומכה אף היא על חטא. היא חונכת אותו, מתרגמת לו את העיר ותרבותה ומתלווה אליו (כאן שוב עולה הדמיון הקל לאבודים בטוקיו, מבוגר ובחורה צעירה, שני אבודים בעיר גדולה) והופכת את הייאוש לקצת יותר נוח.

    לראות שני סרטים גרמניים בשבוע זה לא דבר של מה בכך. סרט לבן ופריחת הדובדבן הם שונים מאוד, אך גם דומים במקצת ולא רק בגלל השפה. שניהם מציירים על הדרך תמונה משפחתית עגומה ועצובה. אך בעוד סרט לבן שקוע עמוק בויזואליות המרהיבה שלו ומציג תמונה קודרת של החיים ביחסי הורים ילדים, באכזבתם של הראשונים מהשניים, פריחת הדובדבן הצנוע בהרבה בכל מובן, מציג אף הוא תמונה משפחתית, אך שונה בתכלית: כאן הילדים מאוכזבים מהוריהם, מהקרבותיהם ומחייהם. בעוד סרט לבן עוסק בשורשי הרוע ולכן הוא חסר חמלה ואהבה, פריחת הדובדבן נגוע בהרבה אהבה ומתעסק בסוג של כפרה ובקשת סליחה.

    פריחת הדובדבן הוא לא סרט השנה. רחוק מכך. הוא אולי מזכיר כמה סרטים שראיתם, אבל הוא כן סרט קטן עד מאוד, שכל כולו עדינות, צניעות ושקט המכיל ערב רב של סצנות חמוצות, הצובטות חזק מאוד את הלב. חזק כל כך שתרצו לצאת מהסרט ולהתקשר להוריכם או ליקירכם ולהגיד שאתם אוהבים אותם. מתי זה קרה לכם לאחרונה?

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/5/10 18:46:
      סרט יפיפה. עדין ומרגש.
        30/3/10 17:25:


      כבר תיכננתי לכתוב ביקורת בעצמי, והנה גיליתי שכבר כתבת הכל,

      הכל כפי שראו עיניי. נכון, זהו סרט עם נושא שכבר עשו עליו סרטים והרבה,

      אבל הייחוד של הסרט הזה דוקא בגלל הגישה לחיים ודרך החיים היפנית,

      תפיסת החיים המנוגדת לאלה במערב, עושה את ההבדל הגדול.

      הרבה זמן לא זכור לי שהזלתי דמעות כמו בסרט הזה.

      כל התחושות שם הכי קרובות לתחושות אנושיות שקיימות.

      תודה רבה על המילים, וחג שמח:-)

        27/2/10 12:54:

      יפה!

      מוזמן לכתוב גם כאן    
      http://www.bimat-hayotzer.co.il/index2.php?id=49

        24/2/10 19:11:
      תודה על הביקורת, אני מתכוון ללכת ליראות את הסרט פריחת הדובדבן :-)
        24/2/10 14:51:

      וואלה אני ישן על האף. חשבתי לי מה עם רותם לא העלה ביקורת כבר זמן מה. פתאום אני קולט שלא ביקרתי אצלך כמה ימים.

      לצערי בזמן האחרון אני עסוק בלזיין ולברוח, לשקר ולברוח כמאמר השיר כך שקולנוע לב לא זוכה לקבל אותי. 

      אני אוהב בסרטים האלו שהם מעניקים צוהר לתרבויות אחרות ורחוקות. זה כמו מסע למימד אחר. 

        24/2/10 10:11:

      היי רותם, תודה על הביקורת המרתקת, כרגיל.

      מהתיאור שלך (טרם הספיקותי לראות את הסרט. אתה תמיד מקדים אותי בהרבה) עולה שהסרט מעלה ומעורר שאלות מעניינות בנוגע לאופן שבו אנו מתנהלים, לאופן שבו אנו חיים את החיים שלנו, ולעיתים רבות שוקעים בשגרה ומחמיצים את היופי, את המיוחד, אפילו שהוא עובר לידינו, נמצא במרחק נגיעה.

      פריחת הדובדבן הוא אירוע שקורה אחת לשנה, מוקירים אותו וחוגגים אותו במקומות בעולם. לפני שנתיים ביקרתי בוושינגטון (DC) בחודש אפריל שהוא חודש חגיגות פריחת הדובדבן. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פריחה של עץ הדובדבן מקרוב, שלא לדבר על השתתפות בחגיגות כלשהי לכבודה. כשהסתכלתי סביבי נוכחתי לדעת שהמקומיים כבר מזמן לא מתעניינים בפריחה הזו. היא כבר חלק מהשגרה והם איבדו עניין, וחבל.

      התבוננות על דבר מוכר ושגרתי במשקפיים של תייר או אדם שמעולם לא חווה, הרגיש, חשב עליו גורמת לגילויים מפתיעים.

       

        24/2/10 07:41:


      אתה כותב כל כך מושך את הביקורת...

      עד שבאותו היום אני רצה לראות את הסרט...

      לך *

        24/2/10 06:41:

      מזמן לא ניתקלתי בביקורות כל כך עדינה,

      חדה ומדוייקת,

      שמעלה רצון עז

      לראות... סרט קטן ושקט

      עם מסר חזק וברור.

        24/2/10 01:13:

      כנ"ל, אני נורא מחכה לראות את פריחת הדובדבן וגם את סרט לבן,

      אז לא קראתי הכל לעומק.

      אבל נהנתי מכתיבתך מאוד במה שכן קראתי!

      אחרי שאסיים את צילומי סרטי יש לי הרבה מה להשלים!

        23/2/10 12:20:


      סרט גרמני-יפני?

      מדינות הציר שוב משתפות פעולה :))

      נהניתי לקרוא, אריגאטו גוזאי-מאס....

        22/2/10 22:51:

      מה יהיה? כל הביקורות שאתה כותב הן על סרטים שאני עוד לא רואה, ואז אני נזהרת מאד בקריאה שלהן...

       

      בכל מקרה, תענוג לעקוב ולחזור אחרי צפיה.