עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    פרשס היקרה (או איך נלחמתי בדעות קדומות)

    13 תגובות   יום חמישי, 18/2/10, 21:32



    יש סרטים שלפעמים עדיף לך לא לדעת עליהם כלום לפני שאת/ה הולך/ת לראות אותם (כן, אני יודע שברגעים אלה ממש אני יורה לעצמי ברגל, טוב תודה). כלומר, אני מתכוון לסרטים שאם הייתם קוראים עליהם משהו עוד לפני שראיתם אותם, סביר להניח שלא הייתם רצים לצפות בהם ובטח לא בקולנוע - זה יכול להיות מכל מיני סיבות, למשל: בדיוק השחקן ההוא שאתם לא סובלים, או אם המפיק הוא X סימן שהסרט הוא Y או שהסיפור נשמע לגמרי לגמרי טלנובלה בע"מ. נכון, בעולם אחר אפשר לקרוא לזה דעות קדומות. מודה, בכל ענייני הקולנוע פריק פריק אבל גם לי יש כמה גבולות.



    פרשס הוא בדיוק מסוג הסרטים האלו, שאם הייתי קורא עליהם משהו מראש, רוב הסיכויים שלא הייתי הולך לקולנוע לראותם (סליחה, אבל נראה לי שמישהו ממש יורה פה בעצמו). ודאי תרצו לדעת למה, הרי אם זה סרט שכל כולו באזז אוסקרים ופרסים, אז איך ייתכן שאני אדלג על סרט שכזה? אם אתמצת את התשובה לארבע מילים (או שני שמות), אני משוכנע שגם חלק ניכר מהקוראים יגיד "אכן זה לא הטעם שלי", וכך יוותרו על סרט נוגע ללב, מטלטל כמו חקירה בשב"כ (ועוד עם לחץ פיזי לא מתון בכלל על בלוטות הדמע), מעורר מחשבה כמו מערכת החינוך שלנו, עצוב (אך מעורר תקווה) ועוד סופרלטיבים. ארבע המילים (או שני השמות) הם: אופרה ווינפרי ומאריה קארי. מילא זה שאופרה ווינפרי מפיקה, זה מבטיח לרוב סיפור גדול מהחיים בד"כ מהצד השחור של המתרס, שמתחיל רע ומסתיים בהפי אנד מתוק מדבש. נניח שזה עוד איכשהו עובד. אבל האם הייתם הולכים לסרט ששמעתם שמאריה קארי משחקת בו (ולא משנה אם בתפקיד ראשי או במשני)? הרי אנחנו זוכרים היטב עד היום איך הסתיים הניסיון הקודם שלה לשחק. במילה אחת: פלופ. בשתי מילים: כשלון מהדהד. מודה, זה אני, המסתכל בקנקן. זה בדיוק המידע מהסוג שהיה גורם לי להישאר בד' אמות הדעות הקדומות שלי וכרגיל לפספס לא מעט דברים טובים.


    כנראה שזה הרעיון של פרשס. מלחמה (בין היתר) בדעות קדומות, שהרי פרשס כל כולה היא כל מה שלא הייתם מצפים מכוכבת ראשית של סרט קולנוע מיינסטרימי. כן חברים, לא מעט פעמים (ולא רק במקרה קארי את ווינפרי) תמצאו את עצמכם נלחמים בדעות קדומות, כמו פרשס עצמה. סיפור חייה, עולמה, והאנשים הסובבים אותה.


    אבל בואו נתחיל מההתחלה:
    יותר מרגש מחמדת, יותר אקטואלי מתלוי באויר, יותר אלטרנטיבי מאווטאר, יותר עצוב מסרט לבן וחינוכי יותר מלחנך את ג'ני, קבלו את פרשס.



    פרשס היא נערה שחורה גדולת מימדים, אנ-אלפביתית (אבל אלופת במתמטיקה, למישהו אכפת?) החיה עם אמה (הממורמרת בעצמה וגדולת מימדים לא פחות) בדירה עלובה בגטו של הארלם מודל 87, וחולמת על היום בו תהפך לזמרת גדולה (האם מכאן ההומאז' לגברת קארי?). ככה זה, כשהחיים שלך בזבל, הכי זול זה לפנטז ובחלומות הכול אפשרי. אפשר לברוח לכל מקום. אפשר גם להיות כוכבת אדירה ואפשר גם שמישהו יאהב אותך. ובחזרה למציאות - מהר מאוד נזרקת פרשס מבית הספר, לאחר שההנהלה מגלה לתדהמתה שהיא בהריון. שני. כן, רק בת 16 וכבר בהריון שני. מערכת החינוך הציבורית, ככל מערכת חינוך טובה ויציבה, כשהיא לא יודעת איך לסייע ל"חלש" היא מחליטה לזרוק אותו בטענה "שמישהו אחר יתמודד עם זה". הפתרון - בי"ס טיפולי אלטרנטיבי (וכמה טוב שמישהו מכסת"ח גם שם את מערכת החינוך).



    בסרט אין ולו מידה אחת קטנה של איפוק, הכול ישיר ומתפוצץ בפנים, גם ובעיקר, במערכות היחסים בין הדמויות. פרשס נאנסת על ידיה אביה והוא האחראי להריונותיה. כן, כמו שאתם מבינים, גם בבית המצב לא יותר טוב. בנוסף, מערכת היחסים של פרשס עם אמה (מוניק, קומדיאנטית בד"כ, בתפקיד קשוח, מהמם ומטלטל) מלווה בהרבה שנאה, תסכול וזעם. בסצנות מחוספסות במיוחד מתגלה קשר סבוך, טעון ומאמלל. עם הזמן הופכת אותה אמה למן משרתת נרצעת שלעולם לא תספק את תאבונה של הגברת, בכל מובן. בקיצור, פרשס מגלמת בדמותה אחד לאחד את תוצאת הביטוי הידוע - אבות אכלו בוסר. ואין ספק שהיא משלמת על החטאים האלה. את בתה הבכורה של פרשס, ש"זכתה" לכינוי המזעזע מונגו (כיוון שהיא לוקה בתסמונת דאון), מסרה לסבתה, שמספקת לנו הבנה מצוינת איך הדג מסריח מהראש והנה אנו בדרך לעוד פרשס חדשה.


    האם מצידה, דואגת לענייניה בלבד, ושולחת את בתה להסדיר את בירוקרטיית הקצבה אצל עובדת סוציאלית דהויה, עכברית ומדוכאת (כן חברים, לקח לי זמן לזהות, מדובר בגברת קארי! במפגן משחק קטן ובעיקר מפתיע!) שזוכה באחת הסצנות הכי מדמיעות ומצמררות בסרט.
    נקודות האור הבודדות בחייה העגומים של פרשס מתגלות דווקא באותו בי"ס אלטרנטיבי. שם מגלה פרשס אהובתי שיש חמלה בעולם, שיש אנושיות, שיש עוד אנשים כמוה ובעיקר- שיש אנשים טובים בעולם. כאן מתחיל "פרשס" להראות כמו סרט בית ספר שכבר ראינו (מי אמר סיכון מחושב ולא קיבל את הגרסה השחורה למישל פייפר), כולל חלק ניכר מהקלישאות המוכרות של "תאמיני בעצמך ותצליחי" או "קשה לך? תכתבי...". וברצינות, בבי"ס האלטרנטיבי (אלטרנטיבה לחיים?) פרשס נחשפת לעולם הכתיבה וכתיבת היומנים בעידודה של מורתה. המפגש יוביל את פרשס לשינוי של חייה ועל הדרך יעזור לה לשבור עוד כמה דעות קדומות על העולם.


    אני מודה, לקח לי זמן להיעתר לפרשס. סרטי אסונות של אדם אחד עשויים לרוב מלא מעט קלישאות וקיטש (לפעמים על גבול הטלנובלה) וכך גם פרשס, סרט שלא חף מבעיות. אך בסיום הסרט (שוב אני מודה ומתוודה), נראו לי הפגמים (וקלישאות) כמדויקים וראויים, כיוון שהם משרתים היטב את העלילה.



    נכון, כמות הטוויסטים המסחררת (והכמעט בלתי אפשרית) שתיפול על ראשנו במהלך הסרט תעבור לפעמים את גבול ההגזמה (ומכיוון שכולכם עוד עתידים לשמוע רבות על פרשס, אמנע מגילויים נוספים אודותיהם) ולמרות שמישהו שם לוחץ טיפה יותר מדי על הכול ובעיקר על בלוטות הדמעות שלנו (כן ידידיי, חצי סרט ראיתי מבעד לדוק הדמעות). אבל, וזה אבל גדול מאוד, פרשס הוא סרט סוחף ומסחרר - החל מהסצנות החרוכות (והחורכות נשמה), החצי קליפיות, על הבריחה לעולם הדמיון הצבעוני והנקי, עבור דרך סצנות מלאות הומור (בתוך כל העצב), וכלה באנושיות הבלתי נגמרת וכאמור, במפגן משחק מרטיט וקורע לב של גבורי סידיבי כפרשס ובכלל אנסמבל שחקנים מוצלח. ברור לגמרי מדוע זכה בכל מקום אפשרי לאהבת הקהל ולתואר חביב הקהל בפסטיבלי הקולנוע ברחבי העולם (סאנדנס למשל...).



    וברוח התקופה, נראה שאי אפשר לדבר על סרט מבלי להזכיר את האוסקר ההוא. פרשס מועמד לשישה פרסים (ביניהם לסרט הטוב ביותר, אל חשש הוא לא יזכה) וכמו שנראה כרגע, יש לנו כמעט בוודאות זוכה בטוחה וזו דווקא מוניק, שזכתה בכל פרס אפשרי כמעט בתפקיד המשנה כאמא השטנית של פרשס. נכון, מוניק מעולה, אך בעיני זו שמגיע לה יותר מלכולם ועושה כאן עבודה נפלאה וקורעת לב היא גבורי סידיבי, שזו לה הופעת בכורה בקולנוע ואיזו בכורה היא מביאה לנו. אך אל חשש, גם כאן נראה שגיבורתנו תחזור הביתה רקעם ההישג של להיות מועמדת.

    אם הגעתם עד לכאן, אני מקווה שהחלטתם כן ללכת לפרשס, כי על אף פגמיו וחסרונותיו ולמרות מטען הכאב העצום שיש כאן, זהו סרט שצריך לראות. פרשס שלנו היא יקרה מפז, ומאחורי החזות גדולת המימדים מסתתר לו לב שביר כל כך, רגיש ועדין, הדורש רק אהבה וחום והסרט, על אף כל הסבל והרוע בו, שופע גם הוא בכל זה. למרות היותו סרט מדכא, חזק ומטלטל הוא גם סרט שלא פוחד לשבור דעות קדומות (אל תסתכל בקנקן? לא נכחיש), מוליך אותנו צעד-צעד בשבילי תהליך החניכה שעוברת פרשס וחונק לנו את הגרון בלא מעט רגעים.. כן, פרשס הוא סוחט הדמעות הכי איכותי שתראו כרגע בקולנוע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/3/10 11:48:

      ביקורת מצויינת.

      מסכימה עם כל מילה.

        2/3/10 08:32:


      שמחה שהזכרת לי למה בחרתי ללכת אליו. אכן - אופרה ווינפרי ומאריה קארי, ולא חשוב באיזה תפקיד מדובר.

       

       

      אני לא מצטערת שהלכתי, אבל התאכזבתי מאוד, וקשה לי לומר בדיוק למה. אני לא לגמרי בטוחה למה היה דחוף להם להביא את הסיפור הזה, אבל נראה לי שמשהו התפספס בדרך. הסרט נראה לי שטחי. יש טוב: פרשס, מורה, יש רע: אמא, אבא (לא נוכח, אז כמה כבר אפשר לשנוא אותו, האמא תופסת את מלוא המקום על המוקד), ואין כמעט שום טיפה של מורכבות. סליחה - היתה איזושהי ביקורת על מערכת הרווחה שאיפשרה לה להאנס כל הזמן הזה ולא העיפה אותה מהבית? על מערכת החינוך? כמעט ולא כלום. וההתנערות בסוף של העו"סית מהאמא בקטע של "אל תגעי בי, את מגעילה אותי". כן, האמא מגעילה, אבל עובדת הרווחה מגעילה לא פחות, היא אפשרה לזה לקרות לא פחות, ולזה אין שום טיפה של ביטוי בסרט. ככה אני ראיתי את זה, יתכן שלא לגמרי הבנתי, אבל אני בספק.

       

      אני מאוד מושפעת מסרטים, מטופשים ככל שיהיו. הפעם לא נרשמו נוזלים באיזור העיניים. לא שוכנעתי.

      למען הגילוי הנאות-כנראה שהייתי מוותר אך לאחר הכתבה הזו אלך....
        27/2/10 21:40:


      בדיוק - חמדת. עד שלא אמרת לא זכרתי מה הסרט הזה הזכיר לי. עכשיו אני זוכר. למרות שעם סרטים כאלה יותר טוב לא להיזכר.

      דוגרי אני לא יודע איך להתייחס לסרט הזה. לקח לי איזה יומיים להתאושש. זה לא לרגישים חבר'ה, סרט קשה קשה קשה. אם רק זה לא היה מציאותי כלכך.

        24/2/10 22:24:

      האמת שלא שמעתי על הסרט לפני שחברים החליטו לגרור אותי איתם. הספקתי עוד להכנס לראות טריילר של שתי דקות, שהשאיר בי כאב גם שעה לאחר צפייתו.

      זה לא מסוג הסרטים שאני אוהבת, לפחות לא את אלו שאני הולכת לראות בקולנוע. הוא לא מבדר, הוא לא משעשע, הוא בעיקר אגרוף חזק לתוך הבטן. סרט עם משחק שאין בו צביעות, אבל גם גם אין בו חמלה. 

      ועם יש משהו שהסכמתי איתו זה שאת מרבית הסרט רואים מבעד לדמעות.

        21/2/10 17:34:
      אני חייב להגיע לסרט הזה , ראיתי את הבקרוב ונוא נראה מבטיח
        21/2/10 09:48:

      קשה לי להסביר עד כמה לא עבד עבורי שום דבר בסרט הזה (אולי ביקורת קטלנית במיוחד, יום אחד..)

      אבל אתה מקבל כוכבון ירקרק על היכולת שלך לעשות משהו שאף אחד שאהב את הסרט לא הצליח עד כה - להסביר לי בדיוק ממה הוא נהנה ואיך כן אפשר להתחבר לסרט מהז'אנר שלעולם לא הבנתי - סרט אסונות אנושיים.

      קריצה

        20/2/10 15:43:
      אני מחכה עם הסרט הזה. הוא סרט קשה שצריך כנראה ללכת איליו שאתה במניה על מנת למתן אותה מעט. זה מסוג הסרטים שאתה גומר אותם ושופך את עצמך לסילון להתערפל עם כמה דרינקים. פרשס היקרה תמתין לי.
        19/2/10 19:24:

      הביקורת שלך מרתקת, אבל לא בטוחה שאצפה, גם ככה אני דומעת בקלות רבה מדי, נראה לי שמקסימום אראה בבית בהמשך...
        19/2/10 18:00:

      המון תודה*

       

      שלך

      תו רון

        19/2/10 10:25:
      בהחלט רוצה!
        19/2/10 10:00:


      כבר מפרומו לסרט הבנתי שזה סרט חזק.

      אתה חיזקתה את הרצון שלי לראות אותו.

      תודה

      ושבת שלום.

        18/2/10 21:45:

      בהמלצתך המצוינת...אלך...

      לך *