עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    כלב נובח לא נושך

    ביקורת על אנדרדוגס

    כלב נובח לא נושך

    9

    סרטים  

    2 תגובות   יום שישי , 5/2/10, 16:28
     

    ובכן בואו נדבר רגע על מה זה פרובוקציה. פרובוקציה (אם היה לי מילון והייתי צריך לנסח הגדרה) היא מעשה  (או נגיד אמרה) שבעצם עשייתו (או אמירתו) יש ערעור על הסדר הטוב והמקובל נגיד, מן קריאה ל"הפרת הסדר הנורמטיבי" וברוב המקרים פעולה זו גם גוררת אחריה תגובה. פרובוקציה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים- שימוש בוטה (אולי בוטה זו פרובוקציה?) במין , אלימות חריגה, בדעות קדומות ובכלל ניפוץ פרות קדושות ושבירת טאבואים. הם כל אלה אולי מגדירים איכשהו פרובוקציה (מעולם לא הייתי טוב בהגדרות).

     

     

    כן, גם אנדרדוגס רוצה להיות סרט פרובוקטיבי, לצאת כנגד תרבות המיינסטרים ששוטפת אותנו ואנחנו רוצים עוד, לקרוא תיגר על התבניות שאנחנו ניזונים מהן ומזינים אותן, ובא לבדוק גבולות. כן אנדרדוגס הוא כאילו סרט פרובוקטיבי. כיאה לשמו, עושה זאת עם הרבה נביחות (תרתי משמע) אך האם הוא גם נושך? התשובה היא לא מספיק. יותר מזכיר ילד קטן שרוצה לעשות דווקא.

     

     

    על הנייר יש כאן את כל המרכיבים לסרט מטלטל, חותך כתער, שובר מוסכמות ובעיקר חומרים לסרט ישראלי שכמוהו עוד לא נראה כאן. הרוב, אגב, נשאר כנראה רק על הנייר.

     

    הסרט נע בפלאשבקים קדימה אחורה (דווקא מבוצעים היטב וביחס לדלות התקציבית הם גם נראים טוב וגם נשמעים מעולה) בין עבר צבעוני להווה קודר (המצולם בשחור לבן בדירה תל אביבית הנראית כזירת פשע) בה נחקר דן תורן כפות ואזוק בעוון איזה פשע שכנראה ביצע זה עתה. תורן הוא טכנאי מקררים ערס, גבר שבגברים- מנבל את הפה, לובש דגמ"ח, לא מגולח ועטור קעקועים (אגב תורן, במבטא לא אמין ומרושל שנעלם באמצע הסרט כלא היה) העונה לקריאה על תקלה בביתה של בחורה מצודדת (נועם אדרי, שלאורך כל הסרט אנחנו לא יודעים את שמה), אך מעט מוזרה ומסתורית. כשהוא מגלה שאין לה כסף הוא מחליט לגבות את התשלום דרך הגוף. לא, היא לא מציעה לו את גופה. הוא פשוט אונס אותה. היא מצידה לא מאוד מתנגדת. מכאן והלאה ישאבו השניים למערכת יחסים "מסוכנת", אשר תגיע לשיאה כאשר יהפוך אותה ל"כלבה" שלו. לא, לא באופן חד פעמי, אלא קבוע (במקום אחר קוראים לזה BDSM). מן משחקי מין של שולט ונשלט. מכאן ועד כמעט סוף הסרט תסתובב "הכלבה" עירומה וזמינה תמיד למאווייו של אדוניה.

     

     

     

     

    כלבה זו כלבה זו כלבה. במלוא מובן המילה- היא נובחת, היא הולכת על ארבע, היא שותה ואוכלת מקערות על הרצפה ואפילו ישנה על השטיח. על הדרך מתברר שאותו טכנאי מקררים גם מסובך בחובות על הימורים. אט אט עם הפלאשבקים והחקירה נחשפת תמונה המערערת כביכול על חווית הצפיה שלנו. יש גופה, עוד לא יודעים של מי ואז עוד גופה וחדר שאסור להכנס אליו. בקיצור, הסרט מנסה בשלב הזה לערער על תפיסותינו ומקובעותינו ולשתול בנו ספקות. חשבת שידעת? מה שידעת לא ידעת. אין ספק, "הטל ספק בכל" נאמר על רגעים כאלה ממש.. אבל השטיק הזה מתמצה מהר מדי (כן מי שראה איזה סרט או שניים בחייו, מבין שיש סודות מאחורי הדלת הנעולה. ממש חכמה גדולה, איך אומרים הילדים היום: כאילו דא?).

     

    גם משחקי השליטה יקבלו תפנית עם כניסת אנשים נוספים לבית- גובה החוב וזונה (שיואו כמה אנחנו פרובוקטיביים היום שזה משהו). כולם, איך לומר, מקבלים את עניין הכלבה די בשוויון נפש. אף אחד לא עוצר לרגע ואומר "הלו, מה קורה כאן?! יש מישהו בבית?!" הייתם מצפים מהאישה (אני ציפיתי) שלפחות היא תחוש מעט הזדהות עם רעותה ותנסה להושיע אותה, אך לא- גם היא משתפת פעולה (שתעלה לה ביוקר). ככה ימשיך הסרט עד הטוויסט הבלתי נמנע.

     

     

     

     

     

    הסרט (ויוצרו יוסי אוחיון), מנסה לדון בעניינים חשובים ומעניינים מאוד וכך לעורר ולנער אותנו, בדרך הוא משתמש בכל הנשקים הפרובוקטיביים שיש בנמצא- מסטריאוטיפים מזרחיים (להרגיז את המזרחיים? פחח, הרגיזו אותנו יותר בסרטים אחרים), מיניות או בעצם "השפלה" נשית ועירום נשי למכביר להרגיז את הקהל הנשי (ואגב, רצית להרגיז כל כך ולהיות בוטה אבל אין אף לא פיסת עירום גברי, להבדיל), דרך שימוש בתפילין לחניקה (להרגיז את הקהל הדתי?). אבל בסופו של דבר אם זהו משל על קיומנו, על יחסי שולט נשלט, יחסי גברים נשים, על כך שאנחנו הופכים אדישים לאלימות (יש בזה משהו) הרי הוא מפוספס וגם מעט צפוי.

     

     

     

    אין פה סצנות בועטות למוח כמו שראינו כבר באין ספור סרטים פרובוקטיביים אחרים שעשו את העבודה הרבה יותר חזק והרבה יותר יעיל (למשל סצנת האונס בבלתי הפיך, שהפכה ל"קלאסיקה" בתחומה מעוררת צמרמורת רק מלהיזכר בה) ובסופו של דבר על אף הכוונות הטובות, דלות התקציב, האינדיות שצועקת מכל פריים ופריים, כמה סצנות מעניינות ואפילו חזקות, משחק טוב של אורי אברהמי ושימוש מעולה בפסקול, יותר מדי חורים בעלילה ושימוש שחוק בסטריאוטיפים לא הופכים את אנדרדוגס ליצירה המטלטלת שרצתה להיות. וכשעושים סרט רק כדי להרגיז, זה לא מספיק ...

    אם נסכם זאת בארבע מילים- כלב נובח לא נושך.

     

     

     

    הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית ועכבר קפה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/2/10 10:46:

      לא ראיתי, אבל ממה שאתה מתאר נשמע כמו סרט ישראלי "בועט" נוסף שסובל מאותה הבעיה:

      בישראל אין מיינסטרים קולנועי, יש רק שוליים. אין במה לבעוט. אין לאן לשגר את הבעיטה ואין ספק שכך היא תחטיא את מטרתה.

      עד שלא יהיו פה לפחות שניים-שלושה "סיפור גדול" לצד שניים-שלושה "קירות" בכל שנה ושנה, כל השאר ימשיכו לבעוט באוויר.

        7/2/10 12:46:

      היה לי תחושה שתהיה שם.

      נשמע כמו סרט קשה