עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ירח אשכולית

    0

    Tom Waits - Closing Time

    17 תגובות   יום שני, 7/12/09, 19:22

    לכבוד יום הולדתו ה-60 של טום וייטס,

    כמה מילים על "Closing Time", אלבום הבכורה המלודי והמשובח שלו

     

      עברו יותר מארבעים שנה לפני שהדובר בשיר   Martha   העז להתקשר שוב למי שהיתה אהבת נעוריו, ולפרוש דרך שיחת טלפון אחת בלדה ישנה ומלאת נוסטלגיה רגשנית. בציוריות ורהיטות, מכניס טום וייטס את המאזין שלו לדרמה הקטנה והפרטית הזאת, אשר נעה ונדה בין סנטימנטאליות יתרה לבין אבסורד מוחלט, וזוהי בדיוק המהות של   “Closing Time”  .

     הדיסק הזה מתחיל בדיוק כשהיום הארוך מסתיים. כשדלתות הבתים והחנויות נסגרות והאורות כבים, יש פאב אחד קטן ונידח שרק מתחיל להתעורר. הסתכלות מהירה על עטיפת האלבום מכניסה את המאזין למקום הזה. פאב חשוך ולא מוכר, מלא עשן סיגריות, מוזיקת ג'אז שקטה ואנשים עייפים. בפינה הכי חשוכה שלו עומד פסנתר שחור וישן, ועליו מאפרה גדושה בבדלי סיגריות, בקבוק וכוסית מלאה בוויסקי. מול הפסנתר הזה יושב טום וייטס הצעיר, שמחכה לבצע בקולו ספוג הג'ין את אלבום הבכורה המשובח שלו.

     

     מבין כל עבודותיו של טום וייטס,   “Closing Time”   הוא ללא ספק האלבום הכי ידידותי למאזין, הן מבחינת עיבודי הג'אז ומלודיות השירים, והן מבחינת קולו, שטרם קיבל את חותמו הצרוד המפורסם. אפוף במסתורין ומלווה בפסנתר, מצליח הדיסק לשדר רכות ואינטימיות, אך לצד אלה גם להצביע על היכולת המופלאה של וייטס לקחת קלישאות ולהפוך אותן לדבר הכי מיוחד שאפשר.

     וכאן בדיוק קבור הכלב. השירים באלבום, רובם ככולם, מאופיינים במעין אמוציונאליות וכנות חסרת גבולות, אך בהאזנה לדיסק לא תמיד מובן אם מדובר בהשתפכות אמיתית או בסרקזם מוסווה. עם זאת, דווקא חוסר הודאות הזה מאפשר לשקוע לתוך הרכות הרגשנית הזאת מבלי לחשוש או להירתע. סגנון כתיבתו המשובח של וייטס ושילוב כלי נגינה כמו חצוצרה, גיטרה וצ'לו מעצימים את החוויה, ושואבים את המאזין הישר לתוך עולם התוכן של האלבום.

     

     שש בבוקר. ללא אזהרה, נאלץ הדובר להיכנס לתוך רכבו הישן (  Ol’ 55  , כשם השיר) ולנסוע על הכביש המהיר בחזרה מביתה של אהובתו. הכוכבים כבר מתחילים לדעוך והשמש מתחילה לעלות, והוא מרגיש חי ומאושר, אך מייחל שהיה יכול להישאר איתה עוד קצת. אושר מהול בעצבות זו ההתחלה המושלמת לאלבום הזה, שמשלב בתוכו לא מעט תמות של שמחה, בדידות, געגוע, התבוננות פנימית ואהבה אבודה.

      דוגמא ציורית נוספת לתיאטרליות של וייטס מופיעה גם בשירI Hope That I Don’t Fall In Love With You”   , שמהווה מעין מונולוג פנימי של הדובר, בעודו מבחין בבחורה ישובה על הבאר, ומנסה בכל הכוח שלא להתאהב בה. להציע לה כיסא? לבקש ממנה סיגריה? היא נראית לו בודדה, בדיוק כמוהו. הוא נמשך אליה, מזדהה איתה, ורוקם בראשו מעין פנטזיה, על אף בפועל אינו מעז לקום ולגשת. ואז המוזיקה מתחילה לדעוך. הוא מסתובב להביט בה שוב, אבל היא כבר לא שם. מיותר לציין מה קרה בסוף השיר, חרף כל ניסיונותיו שלא להתאהב.

     ואכן הרומנטיקה המחוספסת של האלבום אינה מעזה לעזוב אותו לרגע. "כי בכל פעם שאני שומע את המלודיה הזאת, משהו בתוכי נשבר", אומרת השורה האהובה עלי ב-  “Grapefruit Moon”   ועל אף הפשטות והמתיקות היתרה של האמירה הזאת, היא מצליחה לקנות אותי בכל פעם מחדש. 

     

     

     הרבה מים זרמו בקריירה המוזיקאלית של טום וייטס במהלך שלושה וחצי העשורים מאז האלבום הזה. באקספרימנטאליות ותעוזה שנויה במחלוקת הוא הרבה לקפץ בבטחה מפאזה מוזיקאלית אחת לאחרת, ותמיד למצוא דרך לחדש, לאתגר ואולי אף לזעזע את האוזן. אך אם אי פעם היתה לו אחיזה במציאות (או בשפיות), סביר להניח שזה בדיוק המקום לחפש אותה. “Closing Time”, הדיסק שיגרום לכם לרצות להדליק סיגריה, גם אם מעולם לא עישנתם.  

     

    "Grapefruit moon, one star shining, shining down on me
    Heard that tune, and now I'm pining, honey, can't you see
    'Cause every time I hear that melody, well, something breaks inside
    And the grapefruit moon, one star shining, can't turn back the tide"

    Grapefruit Moon

    מתוך צ'ופצ'יק, גליון 478, 13.12.2009

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/4/10 22:02:
      כתבת יפה על תקליט נהדר. מופלאה בעיני היכולת של טום ואיטס להתפתח מוזיקלית ובו בזמן תמיד להצליח לגעת. ככה זה כנראה אצל הגדולים באמת
        20/12/09 00:18:


      כתוב נהדר(:*

      וטום וייטס...אי אפשר לדמיין את העולם הזה בלי טום וייטס...

      מclosing time  הג'אזי והמרוכך ועד swordfhish ו raindogs עד blood money...

      קיצר.האיש גאון,מה אפשר עוד לומר?(:!

        13/12/09 22:28:


      נפלא

       טום וויטס הוא ענק של דור

        13/12/09 17:58:

      יופי של אלבום!

      טום וויטס, אמן מוכשר ונדיר.

      האנרגיה מהקהל בהופעות שלו היא חוויה אמיתית.

      מקווה שהוא רק ימשיך עוד...

       

       

        10/12/09 13:44:


      טום וויטס אחד האהובים עליי. השילוב של הסנטימנטליות עם החיספוס, המוסיקה שמביאה איתה השתקקות מהולה בעצבות. עצבות מתוקה אני קורא לזה.

       

      פוסט שמזכיר נשכחות ומביא את החשק לחזור ולשמוע תקליטים ישנים.

      יופי.

        10/12/09 13:06:


      אלבום נפלא של אחד האומנים הגדולים ביותר

      "לא תמיד מובן אם מדובר בהשתפכות אמיתית או בסרקזם מוסווה" ??????????

      הגדולה של ווייטס היא שלא משנה מה הוא יכתוב- אנחנו תמיד נאמין לקול המרוסק שלו, לפסנתר האפלולי ולזמר העייף עם זיפי הזקן של מס' ימים שמנגן בפינה של הבר, עם בדל הסיגריה בוער בזוית הפה.

      כשטום ישיר על מרתה שוב במערכת שלי, אין אף אחד אחר שהייתי יותר מאמין לו שהוא באמת הרים את שיחת הטלפון הזו

      וזהו הרי כל העניין.....

      מעבר לכך, בעקבות מה שכתבת הכי בא לי לשים אותו שוב במערכת, לשמוע את "waltzing matilda" ולהרגיש את הקווץ' בלב...

      תודה שהזכרת לי את מי אני הכי אוהב, מגיל 14...

        10/12/09 08:34:
      הוא היה ונשאר אחד הגדולים, קול מיוחד שמספר סיפורים בגוון של נייר זכוכית. תודה
        10/12/09 06:35:
      בשבילי כלבי הגשם תמיד מספר אחד! Closing Time אכן קליט יותר, אבל זו בדיוק הבעיה שלי עם האלבום הזה - כאלה יש המון, ואחרים עושים זאת טוב יותר. טום וויטס מצטיין בשוליים הסהרוריים של המוסיקה, לא במיינסטרים.
        8/12/09 22:05:


      יופי של ביקורת.

      כבר כמה ימים מתגבשת אצלי בראש רשימה של עשרת האלבומים המומלצים לצד כוס ויסקי. זה אחד מהם.

        8/12/09 20:39:

      מקסים...
        7/12/09 21:50:

      לא חושבת שאפשר לייחס סטדנרטיות לאיזהשהוא אלבום של טום וייטס, אבל אם כבר נגישות אז כמובן ששירי ה early years שלו הם הקומוניקטיבים ביותר (אך מצויינים, נאן דה לס).

       אני מודה שזנחתי את וייטס בשנות האלפיים, אבל הוא תמיד ישאר אחד האמנים האהובים עלי.והוא גם שחקן מצויין! לא רואים אותו מספיק בקולנוע.

      כל הכבוד על הפוסט!

        7/12/09 21:17:


      אחלה :))

       

      מומלץ.

        7/12/09 21:17:

      אלבום נפלא... ולחשוב שהוא כתב את השירים האלו כשאני נולדתי.
        7/12/09 20:26:

      צטט: lee655321 2009-12-07 20:21:04

      צטט: tommyz 2009-12-07 20:03:19

      שני דברים:

      1.מכל האלבומים של וייטס זהו האלבום שהכי קשה לי איתו, הוא כ"כ שונה משאר האלבומים של וייטס שיגיעו לאחר מכן. בעיני זה האלבום של וייטס לפני שהוא פיתח אישיות מוזיקלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. השירים שם נחמדים, טובים, אבל לא ממש יחודיים, למעט ניצנים ראשונים ליכולת של וייטס בתור מספר סיפורים. 

      2.כתוב ממש טוב ועושה חשק להאזין לאלבום פעם נוספת.

       

      1. אני מבינה מה אתה אומר, אבל אני לא לגמרי מסכימה שיש לוייטס אישיות מוזיקאלית יחידה ומוגדרת "כפי שאנחנו מכירים אותה היום". עצם ההגדרה של האישיות המוזיקאלית שלו היא שאין לו אחת קבועה, כי הוא כל הזמן נע ונד בין פאזות מוזיקאליות ומחפש מה לחדש ולשנות. היו ימי אסיילום השקטים, היו ימים פסיכודאליים, היו אחרים- אבל לדעתי כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהאישיות המוזיקאלית שלו.

       

      2. תודה, זו המטרה :)

       

       

       

      אמממ, יש הבדל ענקי בין וייטס באלבום הזה לבין וייטס באלבומים שהגיעו לאחת מכן. קול המסור היחודי של וייטס לא קיים כאן, הבן אדם אפילו שר! ממש שר!!! באלבום הזה. אין כאן את התיאטרליות, אין את כל הקסם שבזכותו וייטס נודע בתור וייטס, ואני לא מדבר על שינויי סגנון מוזיקליים, אלא על כך שהאלבום הזה הוא לא אלבום וייטס-קלאסי אלא אלבום רוק-בלוז דיי סטנדרטי לאותה התקופה.
        7/12/09 20:21:

      צטט: tommyz 2009-12-07 20:03:19

      שני דברים:

      1.מכל האלבומים של וייטס זהו האלבום שהכי קשה לי איתו, הוא כ"כ שונה משאר האלבומים של וייטס שיגיעו לאחר מכן. בעיני זה האלבום של וייטס לפני שהוא פיתח אישיות מוזיקלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. השירים שם נחמדים, טובים, אבל לא ממש יחודיים, למעט ניצנים ראשונים ליכולת של וייטס בתור מספר סיפורים. 

      2.כתוב ממש טוב ועושה חשק להאזין לאלבום פעם נוספת.

       

      1. אני מבינה מה אתה אומר, אבל אני לא לגמרי מסכימה שיש לוייטס אישיות מוזיקאלית יחידה ומוגדרת "כפי שאנחנו מכירים אותה היום". עצם ההגדרה של האישיות המוזיקאלית שלו היא שאין לו אחת קבועה, כי הוא כל הזמן נע ונד בין פאזות מוזיקאליות ומחפש מה לחדש ולשנות. היו ימי אסיילום השקטים, היו ימים פסיכודאליים, היו אחרים- אבל לדעתי כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהאישיות המוזיקאלית שלו.

       

      2. תודה, זו המטרה :)

       

        7/12/09 20:04:


      תודה שהזכרת לי

      אין לי דווקא אותו באוסף!

      גולש מיד לקנות!

        7/12/09 20:03:

      שני דברים:

      1.מכל האלבומים של וייטס זהו האלבום שהכי קשה לי איתו, הוא כ"כ שונה משאר האלבומים של וייטס שיגיעו לאחר מכן. בעיני זה האלבום של וייטס לפני שהוא פיתח אישיות מוזיקלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. השירים שם נחמדים, טובים, אבל לא ממש יחודיים, למעט ניצנים ראשונים ליכולת של וייטס בתור מספר סיפורים. 

      2.כתוב ממש טוב ועושה חשק להאזין לאלבום פעם נוספת.