כשיצאתי מהסרט "אהבה בהפתעה" נשארתי חסרת מושג מה זה בעצם היה. דרמה? קומדיה רומנטית? סיפור אהבה סוחט דמעות? סרט "ניו אייג'"? עד עכשיו לא החלטתי. כי בסרט הזה, האימרה "תפסת מרובה לא תפסת" פשוט קולעת בול. העלילה - אלמן בשם בורק ראיין (אהרון אקהרט) הופך לקואוצ'ר להתמודדות עם כאב, מגיע להעביר סדנה בסיאטל ופוגש שם את אלואיז, בגילומה של ג'ניפר אניסטון,  מוכרת פרחים, (שיש לה חנות מעוצבת מדהימה) שגורמת לו להבין שהוא עצמו עדיין לא התמודד עם האבל על מות אשתו. קחו את כל הקלישאות על קואוצ'ינג ותמצאו אותם בסרט - הליכה על גחלים, עליה למקומות גבוהים, התמודדות עם פחדים "בפרצוף", דירבון קבוצתי, הכל יש שם, ומה שמעצבן - בספיד. תוך שלושה ימים (שזה הזמן שבו מתמקדת העלילה) כבר אנשים עוברים מלוזרים לווינרים, כבר  התמודדו עם כל הפחדים שלהם, אנשים שזקוקים לטיפול של שנים עוברים מהפך "אינסטנט" כולל המנחה עצמו.

הסרט במקור מתואר (גם לפי שמו) כסיפור אהבה אבל הקשר בין בורק לאניסטון לא יוצר כימיה רומנטית (לטעמי היה יותר מוצלח אם היו מלהקים את ג'ון קיוזאק לתפקיד הזה, הוא גם נראה טוב יותר..). ישנן כמה יציאות מצחיקות שנועדו לשבור את הקטעים ה"כבדים" מדי,ויש יותר מדי כאלה (כשאתה בא לסרט עם "אהבה" בכותרת, ועם אניסטון כשחקנית, אתה לא מצפה לקבל תיאור גרפי של מותו של ילד בתאונה).

הופעה נחמדה של מרטין שין, נופים יפים של סיאטל, ו..זהו בעצם.

כשאני מדרגת סרט בין אחת לחמש (וכבר אמרתי בעבר שחבל שאין אפשרות לאפס) הקנה מידה שלי הוא -

ציון חמש - לסרט שאני רוצה לראות שוב ושוב, והיו גם כאלה שראיתי עשרים ושלושים פעם.

ציון ארבע- לסרט שאשמח לראות עוד פעם אחת.

ציון שלוש- לסרט ששמחתי לראות פעם אחת אבל אין שום סיבה לראות שוב.

ציון שתים - לסרט שגם פעם אחת היתה יותר מדי

ציון אחת - לסרט שאני כועסת על עצמי שלא יצאתי ממנו בהתחלה

וכאמור אפס - משהו גרוע במיוחד.

הסרט הזה - התלבטתי בין שתיים לשלוש. לבסוף החלטתי בכל זאת לתת ציון שלוש, בגלל כמה רגעים נחמדים.