עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ירח אשכולית

    0

    אסף אבידן והמוג'וס- הגיגים של מעריצה בהפוגה

    14 תגובות   יום שבת, 28/11/09, 17:44


    הסאגה שלי עם אסף אבידן והמוג'וס התחילה במאי של שנה שעברה (2008), כשהתלהבות יתרה של ידיד בעל טעם מוזיקאלי שידוע כמשובח גרמה לי לשמוע את The Reckoning ולשפשף את אוזניי. בהאזנה ראשונה חשבתי שמדובר פה בפיסה מוזיקאלית מופתית, אבל רק בהאזנה שניה או שלישית קישרתי ש"אסף אבידן", הוא בעצם גבר, ומה שאני שומעת שם זו לא בדיוק "כושית" מלואיזיאנה. זה היה שילוב מוזיקאלי מנצח בין "חריג" ל"משובח", והחושים שלי מייד זיהו שזו התחלה של משהו גדול.

    קל להתרגל לדברים טובים, ולפני שהספקתי להגיד "שעטנז בין פולק, בלוז, קאנטרי, סואול, Pאנק ורוקנרול" לכל מי שתהה מה בדיוק בוקע שוב ושוב מתוך האוזניות שלי, התחוור לי שזה לא סתם אלבום משובח. זה אלבום מיתולוגי.

    קשה לי לתאר את החוויה שבלשמוע את The Reckoning מבלי להיגרר לקלישאות או לאידיאליזציה מיותרת. הרבה פעמים קל להישאב לתוך מוזיקה חדשה לתקופה מוגדרת, לחשוב שמדובר בביאת המשיח, ואז להתקרר באותה המהירות. אני מודה שזה קרה לי עם לא מעט דיסקים, ובאיזשהו מקום המוח האחורי והפרימיטיבי שלי הכין את עצמו לכך שזה הולך להיות אותו הדבר גם הפעם. אבל הנבואה הזאת לא היתה לגמרי מדויקת.

    כפי ש- Street Spirit של רדיוהד מצליח להשפיע עלי ברמה הפיזיולוגית ולגרום לי, איך נאמר- לרצות למות, ככה The Reckoning גרם למוח שלי להפריש כמויות מטורפות של סרטונין, ופשוט עשה אותי באמת שמחה. קשה שלא להעריך מוזיקה שגורמת להשפעה כזאת. אני זוכרת שבתקופה הזאת שמעתי אותו כמעט כל יום בדרך לאוניברסיטה, מהנהנת בראשי בקצב המוזיקה באמצע אוטובוס הומה אדם, וגם אם קמתי באותו היום במצב רוח לא אופטימלי, זה תמיד השתנה.

     

    זו היתה תקופה של התלהבות טהורה, כמו של ילדה בת 12, ולא התביישתי בכך לרגע. היה כיף להתלהב ממשהו שהרגיש לי באמת גדול. גדול מדי מכדי לעכל את זה לבד או לשמור את זה רק לעצמי. אז הפצתי את האלבום הזה במיסיונריות מוזיקאלית שאופיינית לי, ולא אגזים אם אומר שהדבקתי בחיידק הזה עשרות אנשים שפשוט נשאבו בקלות בלתי נסבלת לאותה מערבולת שאני בעצמי כבר הייתי עמוק בתוכה.

    ואז הגיעה ההופעה הראשונה שלי- "מוג'ולוש". 24 במאי, 2008 ב"בארוק"- הופעה שתיזכר לימים בתור אחת החוויות המוזיקאליות הכי מדהימות שהיו לי בחיים. אסף והמוג'וס (כמו גם חבריהם לדאבל פיצ'ר "קולולוש") היו באותה העת עמוק בין קרומי האינדי האנונימיים למחצה, והקהל שהתפקד היה מורכב ברובו מאנשים כמוני; חובבי מוזיקת שוליים שגירדו מוזיקה טובה ואלמונית בשפכטל. שמעו פה, שמעו שם, והגיעו לבחון את הקרקע. להופעה הגיעו כמאה אנשים, ברובם סטודנטים, ואני חושבת שאחד הדברים ה"חריגים" שייחקקו בזיכרוני לעד הוא שעוד לא היה צפוף. היה אפילו מרווח למדי. כל כך מרווח שיכולתי לזוז בחופשיות מול הבמה, מבלי להריח את בית השחי של העומד לצדי, או שפוסטמה שיכורה חובבת גלגל"צ תרקד מול פניי עם סיגריה ביד. הפריבילגיה הזאת, כפי שאזכיר בהמשך, אינה אופיינית או מובנת מאליה כלל וכלל.

    האווירה בהופעה הזאת היתה יוצאת דופן, גם ביחס להופעות אחרות שראיתי בחיים, וגם ביחס להופעות אחרות של אסף והמוג'וס שראיתי מאז. אסף והלהקה נתנו את הנשמה. הם עוד לא שידרו עייפות או שחיקה, וניגנו כי היה להם כיף. מאתגר. הערצתי אותם על זה. הפורמט של ההופעה עדין לא היה מוכר, וכשאסף עלה על הבמה עם האקוסטית שלו ופתח ב-“Maybe You Are”, הרגשתי שמצאתי את הבית. זה היה זה, כל כך זה, שביליתי את השעתיים שלאחר מכן קורנת מאושר, מוצפת עוד קצת באותו הדופמין המפורסם, שפרץ החוצה והתחיל לטפטף לי מהאוזן. היתי באקסטזה. יכולתי להריח את האנרגיות החייתיות שעל הבמה, ולראות את הגג מתפוצץ ועף קיבינימאט. ההופעה הזאת נתנה לי (וכנראה גם לרבים אחרים) לגיטימציה לנער מעצמי את היומיום המאופק, להסיר כל מסכה של רציונל ופשוט להתפרק. וכשמוזיקה מאפשרת כזה פורקן אנרגיות, המעמד שלה מזנק פלאים.

    ובאמת, הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול. חולקת עם יתר הנוכחים חוויה משותפת שתישאר לתמיד רק בינינו, לא משנה לכמה הופעות אחרות אי פעם נלך. זה היה כאן ועכשיו. הכי אמיתי שיש. חוויה שקשה לתפוס ובלתי אפשרי בעליל להעביר במילים. יום למחרת נתקלתי באוניברסיטה במישהו שקיפץ לידי באותה קלות דעת והתלהבות כמוני. הצלבנו מבטים, חייכנו, והמשכנו ללכת. זה היה רק שלנו. 

    כל מה שקרה מאז קרה מאוד מהר. אסף והמוג'וס גדלו והתפתחו, מספר ההופעות עלה ועלה, וכך גם מספר המעריצים, למרות שקשה לי להגיד מה הוביל למה. המוזיקה של אסף והלהקה התפשטה כמו מגפה, וסחבה אחריה עוד ועוד מאזינים, ואני נשענתי אחורנית בתחושה שהיה לי חלק בזה. גם אני הפצתי. גם אני "הדבקתי". אתם רק מתחילים להבין את מה שהבנתי מזמן. בשלב מאוחר יותר התחלתי לקבל נאומי "תודה" מאנשים אותם שכנעתי ללכת לראות הופעות של אסף והמוג'וס, והיו לא מעט כאלה.

    אחרי שגל ההתלהבות הראשוני היה מאחוריי, ויכולתי להתייחס לדברים בצורה מעט יותר רציונלית, הסתכלתי על אנשים שזה עתה גילו את המוזיקה הזאת, ונדהמתי. ראיתי שיש לה איזושהי השפעה מיסטית, כמעט נרקוטית, ומאזינים חדשים הגיבו רובם ככולם בצורה דומה. אותה התלהבות מהמוזיקה, אותה הפתעה ואקסטזה בהופעות, שנראתה כאילו הם חווים איזשהו טרנס דתי. זה היה כמעט כמו לכתוב להם Virgins על המצח, בידיעה שמשהו מהותי ישתנה אחרי שייצאו מאולם ההופעות.

    מעבר להיגררות ההמונית אחר אסף והמוג'וס (חלילן מהמלין, מישהו?) היה מעניין לראות גם את המעריצים הותיקים יותר, שצוברים קילומטראז' של נוכחות בהופעות. זה הדהים אותי איך אדם יכול ללכת ל-10 ו-15 הופעות בטווח של חצי שנה, ולא לאבד עניין, אבל במקום מסוים הבנתי את זה. כאמור, זו הייתה מגפה. 

    את ההופעה השניה שלי ראיתי באוגוסט ב"ברקה", והיא היתה טובה. טובה, לא מדהימה. מוצלחת, אבל מתקשה להיכנס לנעלים של האבטיפוס שנחרט בראשי בעקבות ההופעה הראשונה. באותה ההופעה ב"ברקה" אסף הביע את הפתעתו וסלידתו מכך ש-“Weak” נכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ואני ייחסתי לזה חשיבות רק בדיעבד, כשהבנתי למה לעזאזל היה שם כל כך צפוף. אני לא זוכרת בדיוק איך הוא התנסח על הבמה, אך בעקבות מנטרת "אינדי- טוב, גלגל"צ- שטן" שכל אמן שוליים מרגיש מחויב לדקלם, המוג'וס ניגנו קטע אינסטרומנטאלי מחוספס, "בשביל להראות מה אנחנו חושבים על זה", סיכם אסף, והקהל הריע. שמעתי שהתרעמות דומה של הלהקה חזרה על עצמה בהופעות נוספות.

    ההופעה השלישית הייתה בפסטיבל "אינדינגב", באוקטובר 2008. למעשה זו היתה הופעה ונספח, כשאסף ומוג'וס נתנו באופן לא מתוכנן מספר שירים על הבמה האקוסטית, לטובת כל אלה שנתקעו בחוץ ללא כרטיסים. מאוד הערכתי אותם על הנגישות והפשטות הזאת, על כך שלמרות שהיו אחד המופעים המרכזיים של הפסטיבל (23:35 על הבמה המרכזית) הם בחרו "לרדת אל העם" ולעשות כמה שירים אקוסטיים מתוך רצון טוב. המתחם של הבמה הקטנה התמלא תוך שניות ספורות, זה היה מדהים ומפחיד כמעט באותה המידה.

    בהופעה המרכזית מאוחר יותר באותו הלילה היתה בעיית סאונד, ובמקום לחכות שהוא יתוקן, אסף והלהקה המשיכו בקטע אלתור של ג'וני סנואו (תופים), שמבחינתי היווה אינדיקציה אמיתית לאיכות הלהקה. זה לא רק איך הם מבצעים את המוזיקה שהם רגילים ומשופשפים לבצע, אלא באיזו מידת איכות ויצירתיות הם יודעים לצאת מסיטואציות לא צפויות. זה היה מרשים.

    ההופעה הרביעית שלי היתה באירועי פתיחת השנה של אגודת הסטודנטים של בן גוריון בדצמבר 2008. דאבל פיצ'ר של אסף אבידן ושלומי שבן- ליין אפ שנתפס מבחינתי כהברקה לא קטנה. באותה העת כבר התחלתי לכתוב ב"צ'ופצ'יק", עיתון אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, והיה לי ברור שהכתבה הראשונה חייבת להיות על אסף אבידן. הרעיון הזה התחיל להתבשל לי בראש הרבה לפני שהליין אפ הזה היה סגור, וכשנודע לי שאסף ולא אחר יופיע, זה היה כאילו היקום זורק לי כפפה. הרמתי.

    אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לעייפות של הלהקה. שמועות על פריצה בחו"ל כבר התחילו לצבור תאוצה, למרות שעדין לא נשמעו אמירות קונקרטיות. זו היתה תקופה בה אסף והמוג'וס הופיעו מסביב לשעון, מספר פעמים רב בשבוע, והרושם שעבר בהופעה הזאת, על אף היותה מוצלחת מבחינה מוזיקאלית, הוא רושם של דריכה במקום. עייפות. שחיקה. אני בטוחה שרבים יחלקו עלי, אבל עמדתי בתוך הקהל עם הפנקס שלי ו"החיוך הכי טוב שיכולתי ללבוש", וכל מה שעבר לי בראש היה התחושה שישראל קטנה וצפופה מדי בשביל הלהקה הזאת. אני מניחה שצדקתי.

    אחד הדברים שהכי הפתיעו וסקרנו אותי, באותה התקופה, היתה ההצלחה המטורפת לה זוכה הלהקה, קצת אחרי שהצליחה לחמוק משולי האינדי ולהתברג קצת יותר פנימה במיינסטרים. אני מודה שזה עשה לי איזשהו דיסוננס קוגנטיבי. מצד אחד, התחושה היתה שהם מאבדים משהו מהותי. הגרעין המרוכז הראשוני והנאמן הזה של אנשים שבאים מתוך הערכה אמיתית למוזיקה שלהם פתאום נמהל בעשרות אנשים אחרים שבאים להופעות כי שמעו שזה גימיק, שזה מה ש"חם" עכשיו, שיש איזה זכר אחד ששר כמו נקבה, או כי השיר ההוא מגלגל"צ נשמע להם נחמד ובדיוק יש הופעה באזור. מצד שני, מגיע להם להצליח, ואם זה המחיר של Sold Out במרבית ההופעות לרבות ה"בארבי" (הפעם כוונתי ל"כרטיסים"), אז אני שמחה בשבילם. באמת שמחה. אני מניחה שניסיתי לפתור את הדיסוננס הזה בראש שלי בזה ששכנעתי את עצמי בכך שהאינדי משתלט על המיינסטרים, ולא להפך, למרות שבשלב מאוחר יותר כבר לא היתי כל כך בטוחה בזה.

     ואז קרה הצפוי. אסף והמוג'וס תפסו מטוס גדול, ופתחו בסיבוב הופעות אירופאי, במהלכו הופיעו על במות חדשות ובפסטיבלים נחשבים. ושוב- שמחתי. יש משהו כמעט פטריוטי בידיעה הזאת, שמישהו ישראלי הצליח לכבוש את אירופה. לא סתם מישהו, אלא מישהו שבאמת מגיע לו. לא סתם לכבוש, אלא לנער בכל הכוח. ובכל זאת, משהו התחיל ללכת לאיבוד.

      

    בתקופה בה אסף והמוג'וס נעדרו מארץ הקודש, נכנסתי למעין הפוגה. אין הופעות, אין תהיות. יש רק את האלבום ואת האי. פי. המשובח להאכיל בלייזר, ושכל הפוליטיקה תישאר מאחור. ואז קרה משהו שניער אותי. אני לא יודעת למה ייחסתי לזה כזו חשיבות, או הפגנתי ביקורתיות שהיתי מעדיפה לא להרגיש או לבטא, אבל זה צבט. הודעה בפייסבוק מטעם הלהקה "תצביעו לנו במצעד של גלגל"צ". אני משפשפת את עיניי. בוהה במסך שוב ושוב, אולי לא קראתי נכון? לא, קראתי נכון. אסף והמוג'וס פונים לרבבות מעריציהם בבקשה לקדם אותם במצעד של גלגל"צ. גלגל"צ, זה שהם כל כך התרעמו נגדו. הרגשתי בחילה. פיזית.

     אני אעצור את הכל לרגע, ואיישר קו על נקודה חשובה. מעולם לא נמניתי עם אותם האנשים שרודפים את גלגל"צ עם לפידים בוערים. מעולם לא נמניתי עם האליטה המלומדת של אנשי האינדי שלא מפסידים הזדמנות להעביר ביקורת על התחנה או על תרבות הפלייליסט והיותה אנטיתזה למילה "איכות". ממש לא. אני בוחרת לא לשמוע גלגל"צ כי זה פשוט לא מעניין אותי, ואני לא אשקיע אנרגיות יקרות בציד מכשפות או מלחמות סרק נגד תחנות רוח. אין לי כוונה לתקן את העולם. אז למה זה הפריע לי? שאלה טובה.

     הפריע לי כי רק אז הרגשתי שאיבדתי אותם. הפריע לי כי הרגשתי שהם מאבדים את עצמם. נזכרתי באותה הופעה ב"ברקה" בה הם התייחסו להשמעות בגלגל"צ בכזו זילות ותדהמה, ולפתע תפנית של 180 מעלות ופניה ישירה להצביע להם? זה לא נקרא לחרבן איפה שאוכלים. זה נקרא לאכול איפה שמחרבנים, ואין יותר גרוע מזה. זה היה צבוע ומכור, וזה בדיוק מה שהם תמיד הסתייגו ממנו. הדיסוננס הקוגניטיבי אותו ניסיתי להשקיט באותה התקופה שוב התעורר לו, והותיר אותי בתחושה מאוד חזקה של בלבול. זה היה כל כך מבלבל, עד שכבר לא ניסיתי לשכנע את עצמי או להצדיק בפני עצמי את הדברים ולדקלם לעצמי שיש מחיר להצלחה ולפעמים צריך להתפשר, אלא פשוט הרשתי לעצמי להתנער מכל רציונל, וללכת עם הרגש. סלידה.

     אינספור שיחות ודיונים עם חברים התעוררו סביב ההודעה הקטנה הזאת שהופצה לה בפייסבוק. אפילו השארתי לאסף עצמו כמה מילים על "תחושותיי" בנדון על "קיר" העמוד שלו באתר, ואלה אמנם זכו להתייחסות ולכמה מילות "תודה על הביקורת, אבל...", אך נמחקו באותה המהירות. אבל אסף לא הבין משהו מהותי. זאת לא היתה ביקורת, זאת היתה זעקת תסכול.

     

    סיפור האהבה שלי עם המוג'וס אמנם התחיל להתקרר באותה העת, אבל שמתי את דעותיי ותחושותיי באשר להתנהלות הלהקה בצד, והמתנתי לאלבום השני, שהיה עתיד לצאת באותה התקופה, קצת אחרי שחתמו עם "סוני קולומביה". מוזיקה לחוד ו"לוגיסטיקה" לחוד, ולשנייה לא התכוונתי לתת לאחד להעכיר את השני. טאבולה ראזה.

     ואז הגיע “Poor Boy/Lucky Man”, והוא היה יפה. גרפית. מוזיקאלית רציתי לבכות. רציתי לבכות כי השתעממתי, כי לא הרגשתי, כי התאכזבתי. כי האלבום הזה היה תפל וחסר מעוף. רציתי לבכות כי התחלתי להספיד את המוזיקה שלהם. אבל עדין לא ויתרתי. וזה הרגיש לי קצת נואש. מעין כאב פאנטום שכזה, שמקשה לקבל את העובדה שמשהו כבר לא שם. ומשהו באמת כבר לא היה שם. הייחודיות, העוצמה והנשמה שהיתה למוזיקה נגדעו להם, ואת מקומם תפס משהו הרבה יותר סטנדרטי ושבלוני, שמנסה לענות לציפיות כאלה או אחרות, לא ברור של מי. כבר לא חריג או משובח אלא רגיל ובינוני. עיסה של רעש וצורמנות אליהם לא הצלחתי להתחבר לא בהאזנה ראשונה ולא בחמישית. זכותי.

     אבל גם אז לא ויתרתי. הופעה. עוד הופעה אחת מתוך סיבוב ההופעות החדש, שאולי תזכיר לי כמה מדהימות ההופעות שלהם. וזה שוב הרגיש לי נואש, ובמבט לאחור, אני נדהמת מהקושי שלי להרפות.

     "ברקה", 27 באוקטובר, 2009. הניסיון האחרון שנתתי לעצמי. מצוידת באופטימיות זהירה התפקדתי. התמקמתי בשורה השנייה מול הבמה בל אפספס משהו, נשמתי זיעה של ילדים בני 15 ונשאתי עיניי אל עבר הארץ המובטחת.

     "תראה לי את הקהל שלך ואני אגיד לך מי אתה", רץ לי בראש, ושוב. לא התרשמתי. הסתכלתי מסביב והבנתי שקהל היעד אליו פונה המוזיקה החדשה של אסף והמוג'וס שוב השתנה. המקום היה מלא בילדים. נוער. תיכוניסטים וולגאריים. ילדות עם שחור בעיניים ומפרט מחורר על הצוואר שמרקדות להן חצי שיכורות עם משקה ביד או מדברות על הבגרות בלשון. נערים שצעקו "אסף, תעשה לי ילד" ואפילו גררו את המאסטרו לענות "מה אני, בגילך?". בשביל מה הם באו? לשמוע משהו כבד? משהו מגניב? להרגיש שהם מורדים בהורים שלהם? ואני באמת ובתמים התביישתי בשביל אסף אבידן על כך שהוא נאלץ לעמוד על הבמה מול האוכלוסייה הזאת. אבל זו בדיוק האוכלוסייה שהמוזיקה החדשה שלו מושכת.

     ניסיתי להתנתק מהקהל ולהתמקד במוזיקה. וזה הרגיש לי כמו קרקס חסר טעם. עמדתי כל ההופעה בידיים שלובות, ומדי פעם הצלבתי מבטים או החלפתי הערות עם חבריי שבדומה אלי כבר פקדו הופעות טובות יותר של הלהקה. הפרצופים החמוצים שלהם נתנו לי להבין שאני לא לבד.  


    כשאני מסיימת לכתוב את הדברים האלה השעה כבר מאוחרת, או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה. אני מרפרפת בכל מה שכתבתי, והבחילה המוזרה חוזרת, הפעם ביחס לעצמי.

    מי נתן לי בכלל זכות לבקר או לשפוט, הרי מעולם לא היתי בנעלים האלה. אני מודעת לזה. אני גם מבינה שיש מחיר להצלחה, ומה שרואים משם לא רואים מכאן. אולי מהסיבה הזאת הדברים לא נכתבו ולא נכתבים כביקורת (גם אם כך זה מצטייר), אלא בעיקר כזיכרונות/הגיגים ובעיקר פריקת תסכולים. אני מכבדת את אסף אבידן והמוג'וס ואת הזכות שלהם להתנהל בצורה שנכונה עבורם, אך באותה המידה אני מכבדת את הזכות שלי להתבאס, להתאכזב ולא להתחבר. זכות אותה אני מנצלת בהצלחה יתרה.

    אני שוב אגיד שזה נואש, אבל אפילו עכשיו לא ויתרתי עליהם. רק שמתי את הדברים על אש מאוד מאוד קטנה, תוך התרחקות מכל מעורבות בפעילות להקה, עד שיבואו ימים בהירים יותר, אם יבואו. אבחן שוב את השטח אחרי שיצא האלבום הבא, ואולי גם הרביעי, עד שדעתי תתגבש לחלוטין, והדברים יתאחו חזרה או יתפוררו סופית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/12/09 01:22:
      if you love somebody set them free
        7/12/09 01:07:


      חבל שאת לא בוחרת לחוות מוזיקה ויצירה,

      פשוט כמוזיקה ויצירה.

      עצוב שאת נכנסת לחישובים בורגניים של 'מי הקהל'

      ואיך האמן מיחצן את עצמו.

      וזה לא קשור לאמן הספיציפי הנ"ל (שמתפוצץ מכישרון

      ולא זקוק לפידבקים הקרתניים של הביצה המקומית).

       

       

        4/12/09 18:05:

      את כותבת מאד יפה.הצחקת אותי עם ה"פוסטמה שיכורה חובבת גלגל"צ תרקד מול פניי עם סיגריה ביד"

      איכשהוא אסף אבידן כל הזמן עבור לידי.

      יוצא לי לשמוע אותו פה ושם ברדיו ואי אפשר שלא להתרשם מהקול שלו.

      אבל בהופעה לא הייתי (והיתה לי הזדמנות שפספסתי לראותו לפני מוריסי, למרות שחימום קצר זה לא ממש נחשב) ודיסק שלו לא קניתי.

      אולי יום אחד.

      מעולה מעולה מעולה.

      הרגשתי כהרגשתך, לא יאמן איך תיארת הכל במדויק.

      כמובן שמגיע לך כוכב ענקי, וגם שתדעי, שהאכזבה אצלי באמת קשה. בהופעה בירושלים באוקטובר האחרון כמעט בכיתי. הרגשתי מטומטמת.

       

      תודה לך.

        30/11/09 21:06:


      חופשי התבגרות מוסיקלית..

      הזכרת לי את עצמי כשאביב גפן הפך להיות מיין סטרים,מזריקת עגבניות בהופעות לדמות שכולם מכירים והרבה אוהבים..

      מוכרת לי ההרגשה שמשהו הופך להיות מיין סטרים ואת מרגישה שזה רק שלך

      אבל זה העניין

      זה לא באמת שלך

      וגם זה שזה מיין סטרים לא הופך אתזה  לפחות טוב

      אסף והמוג'וס רצו להצליח בגדול

      והם מצליחים ועוד יצליחו יותר

      אני מפרגנת להם בגדול

      מגיע להם

      מוכשרים בטירוף ומגיע להם להצליח בעולם!!!!

        30/11/09 13:13:

      צטט: איל מ. 2009-11-30 10:31:10

      אין לי ספק שתחושותייך אותנטיות. אבל קריאה של דברייך נראית יותר כמו תהליך התבגרות (מוסיקלי) שלך מאשר ביקורת מושכלת על אבידן והמוג'וז.

       

      זו ביקורת של מישהי שאהבה את הצעצוע היפה, הייחודי, החריג, האינדי שלה. לפני שאת עוסקת באיכות המוסיקה, את מסתכלת על השאלה האם העוף החריג האהוב שלך מתעניין בגלגלצ; לפני שאת עוסקת באיכות ההופעה - את עוסקת באיכות הקהל. בקיצור, למרות מה שאת אומרת, את מעדיפה את האמן שלך עם קהל מצומצם (אך איכותי) עם מוסיקה שתוכלי להרגיש שהיא שלך (ורק שלך). ההצלחה של אבידן היא לצנינים בעינך. זאת אומרת - את שמחה עבורו, אך עצובה בשבילך.

       

      שלא תביני אותי לא נכון. זו לא ביקורת. מה שאת מתארת זה תהליך טבעי שקורה לרבים. התחושה שהפנינה שלך מגיעה לרבים נותנת לעתים תחושה שהפנינה היא מפלסטיק. רק שזו לא בהכרח אשמת האמן. השינוי הוא בעיקר אצלך.

       

      ולגבי אבידן - גם אני התלהבתי בתחילה. לא הייתי בהופעות (ששמעתי שמעולות), אבל קניתי את האלבום. אני מודה שאחרי מספר האזנות הוא הופך (לטעמי) לקשה להאזנה. דרוש שם משהו מעבר לקול המיוחד.

      תודה רבה על התגובה הזאת,

      אני חושבת שאתה צודק וטועה באותה המידה, והרבה מאוד מהדברים שהעלת כבר עברו לי בראש לא פעם.

      כן חשוב לי לחדד, כפי שכתבתי בפסקה האחרונה, שזו אכן לא ביקורת, אלא משהו שאני כותבת לגמרי מהבטן, ושברור לי שהתחושות שלי לא תמיד לגמרי רציונליות (מכאן הדיסוננס).

       

      מה שכן חשוב לי להדגיש, זה שאני חולקת על הנקודה שלך שלפני שאני מתסכלת על איכות המוזיקה אני מסתכלת על גלגל"צ, ולפני שאני מסתכלת על איכות ההופעה אני מסתכלת על הקהל. כפי שהדגשתי, יש מוזיקה ויש לוגיסטיקה, ואני תופסת כל אחד מהם לחוד ומשתדלת לא לתת לאחד להשפיע על השני. זה שהדברים הופיעו ראשונים בפוסט הזה, לא אומר שיש להם עדיפות גבוהה יותר, אלא זה פשוט הסתדר לי טוב יותר לסדר ככה את הכרונולוגיה. לימדו אותי לשמור את הטוב והחשוב לסוף, לכן דווקא העיסוק בטיב המוזקיה וטיב ההופעה מגיע מעט יותר מאוחר.

      כאמור, הרבה מאוד מהדברים שאמרת כבר עברו לי בראש, ואני מודה שיש איזשהו פאן מכוער בתפיסה שלי שאת הצעצוע הזה רציתי לעצמי. יש בזה משהו נכון, גם אם נלחמתי בתחושה הזאת. א-ב-ל אם הצעצוע הזה היה ממשיך להיות טוב ואיכותי גם אחרי שחלקתי אותו עם רבים אחרים, היתי בשמחה ממשיכה לשחק איתו. מה שבאמת מפריע לי זה שהאיכות של הצעצוע היפה והנוצץ שלי ירדה פלאים כתוצאה מהתחלקות עם אחרים, ולא עצם ההתחלקות עצמה.


      אם אני שותה בירה, ואז מביאים בירה לעוד אנשים, זה לא יפריע לי. אבל אם אני שותה בירה, ואז מוהלים אותה במים בשביל להביא אותה לעוד אנשים- זה כבר סיפור אחר.

        30/11/09 10:31:

      אין לי ספק שתחושותייך אותנטיות. אבל קריאה של דברייך נראית יותר כמו תהליך התבגרות (מוסיקלי) שלך מאשר ביקורת מושכלת על אבידן והמוג'וז.

       

      זו ביקורת של מישהי שאהבה את הצעצוע היפה, הייחודי, החריג, האינדי שלה. לפני שאת עוסקת באיכות המוסיקה, את מסתכלת על השאלה האם העוף החריג האהוב שלך מתעניין בגלגלצ; לפני שאת עוסקת באיכות ההופעה - את עוסקת באיכות הקהל. בקיצור, למרות מה שאת אומרת, את מעדיפה את האמן שלך עם קהל מצומצם (אך איכותי) עם מוסיקה שתוכלי להרגיש שהיא שלך (ורק שלך). ההצלחה של אבידן היא לצנינים בעינך. זאת אומרת - את שמחה עבורו, אך עצובה בשבילך.

       

      שלא תביני אותי לא נכון. זו לא ביקורת. מה שאת מתארת זה תהליך טבעי שקורה לרבים. התחושה שהפנינה שלך מגיעה לרבים נותנת לעתים תחושה שהפנינה היא מפלסטיק. רק שזו לא בהכרח אשמת האמן. השינוי הוא בעיקר אצלך.

       

      ולגבי אבידן - גם אני התלהבתי בתחילה. לא הייתי בהופעות (ששמעתי שמעולות), אבל קניתי את האלבום. אני מודה שאחרי מספר האזנות הוא הופך (לטעמי) לקשה להאזנה. דרוש שם משהו מעבר לקול המיוחד.

        30/11/09 09:14:
      אחלה פוסט
        29/11/09 22:25:

      חמדתי.

      ראיתי את אסף בהופעה בתאטרון תמונע לפני כמה חודשים. נדהמתי. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי אי פעם. אגב, זכיתי לראות הופעה של ג'ניס ג'ופלין בשנה לפני שנפטרה. עצמתי את עיני באמצע ההופעה וזכר אותה ההופעה חלף בראשי.

      רציתי לראות את פני האנשים בקהל והסתובבתי אחורנית .כולם נראו כאילו הכיש אותם נחש. מרותקים ופניהם קורנים אושר טהור....

      אסף והמוג'וס יצליחו, ובגדול.

      דוד רונן- דובר העמותה הישראלית לחקר עבמים וחיים חוץ ארציים.

       

      ( אגב, למי שישתעמם מחר בערב, אני מופיע בתכנית של אמנון לוי, בערוץ 10, בשעה תשע וגם מחר בבוקר, בערוץ 10, אחרי חדשות השעה שמונה, אבל זה ממש לא חשוב....)

        29/11/09 17:32:

      אתמול הייתי בהופעה של אסף אבידן והמוג'וס בברבי.

      ציפיתי (/ציפינו) למשהו הרבה יותר...

      היה מאכזב למדי, המוזיקה היתה בסדר, הקהל היה צעיר (מאוד!) ולא מעניין.

      פרשנו אחרי שעה, התעייפנו.

      חבל.

        29/11/09 07:08:


      יופי של פוסט. באמת חבל שההצלחה עלתה להם קצת לראש. לי היו אותם חששות לגבי אביב גדג'. התקשתי לראות אותו מוציא משהו שישתווה למנועים קדימה האדיר, אבל עובדה, הוא הצליח ובאופן מעורר השתאות ממש. וללא שום התמסחרות, בטח שלא מבחינה מוזיקלית.

      http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1220273

        28/11/09 18:18:
      נו טוב, עוד לפני שנה חשבתי שהמלך עירום ואמרתי שקצת מקוריות באלבום השני תוכל לשפר את המצב. ההתפכחות שלך אומרת לי שזה לא קרה. http://cafe.themarker.com/view.php?t=631038
        28/11/09 18:10:

      עד שדעתי תתגבש לחלוטין, והדברים יתאחו חזרה או יתפוררו סופית.

       

       

      גם אז רוצים עידכונים