בעיני, בדיוק בגלל הופעות כאלה מתקיים פסטיבל הפסנתר, בגלל שידוכים קצת מוזרים ולא מובנים מאליהם. מה לשלמה גרוניך ופסטיבל הפסנתר זה די ברור, היות והרי מדובר בוירטואוז אמיתי אבל מה לזה ולתזמורת נגנים כמו מארש דונדורמה המורכבת בעיקר מכלי נשיפה. לכאורה כלום, אבל פה בדיוק הטעות. החיבור הזה שאולי בבסיסו נראה קצת מוזר וחריג הוא בדיוק ההפתעה לה זקוק כל פסטיבל טוב. זהו חיבור בין שני קצוות, שביחד מטשטשים את הגבול שבין אולם הקונצרטים ונגינה קלאסית על פסנתר לבין תזמורת עממית שבעיקר מנגנת ברחובות ומשלבת ערב רב של סגנונות החל ממוסיקה צוענית ובלקנית, דרך מוסיקה ערבית, אפריקאית ושורשית וכלה בג'אז ופאנק. פה טמון כל הקסם שבחיבור הזה, ובהיותו שילוב מפתיע ומבטיח בכל רמה אפשרית. גרוניך מתחבר בדיוק בנק' הזאת לנגינה הצבעונית, המשוחררת ומשולחת הרסן של מארש דונדורמה. ביחד הם נותנים לקצב לשלוט בכל הנעשה על הבמה. 

מה שהתחיל לטענתם מאוד בגישוש, בצעדים מהוססים, שיחות טלפון שדיברו על מה אפשר לעשות יחד ואיך, מה ישיר מה וכמה הפך מהר מאוד בחדר החזרות להתלהבות והתרגשות עזה. מה שהורגש הכי בהופעה עצמה היה ההנאה שהפיקו שני הצדדים מן ההופעה. כל אחד מהם בא ליהנות, שם את האגו בצד ופירגן למי שעמד מולו. אמנם עיקר הדגש בהופעה היו על שיריו של גרוניך, שזכו כעת לעיבודים עשירים במיוחד, שמחים כפליים ומלאי קצב שאיחדו באופן מופלא בין הכוחות. מבחינתי, המופע הזה הוציא את המיטב משני הצדדים. כל אחד זכה להפגין את כישרונו, את הוירטואזיות שלו, את מקור יצירתו וביחד הם נשמעו הרבה יותר טוב מכפי שכולנו יכולנו לשער.