עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    בסוף עוד יהיה לנו טוב

    ביקורת על "בדרך הביתה"

    בסוף עוד יהיה לנו טוב

    14

    סרטים  

    8 תגובות   יום רביעי, 18/11/09, 10:09

    בסופו של דבר כולנו דומים. נכון, פה ושם אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו הכי מיוחדים בעולם (גם כי אמא אומרת לנו את זה תמיד, לא?) ובמשפחות שלנו קורים כל הניסים והנפלאות שיכולים לקרות (הרי איפה תפגשו שילוב כזה של הורים וילדים?). בסופו של יום כולנו מסובכים אותו דבר ומנהלים יחסי אהבה מורכבים עם הורינו, מלאים טענות אליהם כרימון מחד, אבל גם קצת קשה לנו בלעדיהם מאידך.

     

    בדרך הביתה, סדרת הדוקו החדשה של תומר הימן (תומר והשרוטים המקסים ובובות של נייר החשוב, הם רק חלק מיצירותיו)  הזוכה הגדולה של פסטיבל הקולנוע בירושלים ושעולה ביס דוקו החל מהשבוע, מציגה סיפור משפחתי אחד של משפחה אחת, שעוברת כמו אצל רובנו (שוב בדרך זו או אחרת ולאו דווקא אחד לאחד) בתחנות מרכזיות של החיים, מהסוג של פגישות ופרידות, אהבות ואכזבות, יחסי הורים וילדים, יציאה מהארון, ירידה מהארץ, בדידות, חגים, חתונות, אחד מול רבים, זהות והחיפוש המתמיד אחר האני, חשבונות וגעגוע. כמו שאמרו את זה פעם- תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

     

    כל הסיפור הזה מובא ברובו דרך עדשת המצלמה של תומר, שהופכת אותנו לשותף פעיל (לפעמים אפילו מדי) במתרחש- תיעוד שנע בין כפייתי (כמעט) לחושפני ומציצני, כן גם מניפולטיבי לפעמים (אפילו אחיו של תומר מטיחים זאת בו לא פעם). לעתים נראה כאילו הדיאלוגים מתנהלים מולך ואיתך ולעתים המצלמה היא רק אורח שמתעד מציאות. התיעוד הזה, שנמשך 15 שנה, מסכם תקופה לא קצרה בחיים, בתחזוק סרטי 8 מ"מ שצילם אבי המשפחה, הופך יחד למן סרט הום מייד לכאורה, עשוי נפלא.

     

    היופי בכל הסיפור הקטן הזה מסופר בקווים ישירים וחותכים כאחד, ומתאר את התפרקותה של המשפחה שמתחיל בערב ליל הסדר (מוטיב חוזר החג הזה לאורך כל הסדרה) ועזיבת הילדים את הקן המשפחתי ואת המדינה (שלושה מתוך חמישה אחים עוברים עם משפחתם לארה"ב). ובתווך אם המשפחה שנלחמת כלביאה של ממש, סלע איתן יציב הפועל באופן מתמיד לאחד את כולם ולשמור על המסגרת גם כשהמסגרת מתפוררת לה בין הידיים, עם פה שלא חוסך מסובביו את הדעות, ועם מאגר של מודעות עצמית מאוד גדולה וחושפנית סוגרת חשבון עם עצמה, עם גופה, עם הבעל שעזב, עם ישראל שאיננה ועם בני ביתה. אין ספק שנועה הימן היא דמות ענקית, שגונבת לגמרי את הפוקוס והופכת למלכת ההצגה. וכשהיא מזילה דמעה (וזה קורה הרבה) אין ברירה אלא להצטרף אליה.

     על אף הסתתרותו אחרי המצלמה, חייו של תומר הימן עצמו נחשפים במלוא מובן המילה- אהבותיו ופרידותיו, הבחורים שבהם התאהב בסערה, החבר שחווה התמוטטות, החבר הקיבוצניק שעוזב, מצעדי גאווה, הומופוביה, מועדונים, זקנה הומואית, משולש אלטרנטיבי באוסטרליה, ארונות לבנוניים, יפו, שוב הומופוביה, אמא שמחבקת ואין ספור בחורים ללילה. כן למי שזה מפריע, בעיה שלו. כאמור, הכל גלוי מבעד לעדשת המלצמה וכולנו שותפים.  

    בין לבין דרך ומבעד הסיפור המשפחתי והאישי, מובאת בדלת האחורית מדינת ישראל, מכורתנו. החל משוט הפתיחה עם תהלוכת העגלות בחג שבועות בשנות ה 70 (רגע מרגש, אין פליט מההתיישבות העובדת שלא זוכר את עצמו ברגע זה) ובכלל יש פה שפע של צילומי ה 8 מ"מ נוסטלגיים, מרגשים ויפים עד כאב- מראים לנו שאין מדינה כזאת יותר. יעיד על כך יותר מכל סרטון של סבא של תומר (זה כנראה עובר בתורשה...) משנת 1936 שמראה את שדות כפר ידידיה שבעמק (חפר). אותו סב שסגר חשבון עם הגרמנים, ודאי היה מתהפך בקברו לו ידע שכמה שנים אחרי, נכדו יקיים זוגיות עם גרמני. שאלת הישראליות מובאת  דרך חגי ישראל, ערבי שבת, תל אביב יפו, הפוליטיקה, רצח רבין, פיגועי הטרור הקשים, יום הזיכרון לחללי צה"ל. זוהי ישראל שעוברת תהליך שינוי והופכת למקום שבו כנראה אין לכולם מקום ובכלל את שבר החלום של דמות הצבר המסוקס והציוני. רגעים צובטי לב לא חסרים כאן, רגעים של מבטים מכאיבים למצלמה, דיאלוגים קטנים אך רבי עוצמה (שימו לב בפרק 5 לדיאלוג בין תומר לאביו, רגע כואב עצוב ונוגע המדבר על יחסי אבות ובנים סבוכים וכואבים, בו אב מקונן על הפרידה מבנו ואי ההזדקקות לו עוד). כן זהו סרט גם על השלמה, סיכום דרך, חשבון נפש עד לכאן, וכן גם החמצה ואכזבה.

      

    אני יכול להגיד עוד הרבה דברים, אך עדיף לתת לתמונות לדבר. לעתים תשכחו שמדובר בסדרה דוקומנטרית ותחשבו שאתם באיזה פרק מבויים היטב של במאי מתחכם, אבל לא- אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון . בדרך הביתה מכילה שמונה פרקים בני שלושים ומשהו דקות, קצרים וממכרים, מופתיים ונוגעים, עם פסקול מעולה (תתכוננו להרבה רונה קינן) שקשה להפסיק לראות. ובכן רבותי מדובר בסדרה הכי ישראלית שיש כרגע על המסכים היותר איכותיים שלכם.

    סדרה מופתית, אמיצה, כואבת, מצחיקה ומרגשת שמראה לנו שבסופו של דבר כולנו רוצים לאמא ומסמנת את תומר הימן כאחד מיוצרי הדוקו הגדולים שפועלים כאן. ותזכרו: בסוף עוד יהיה לנו טוב.

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/12/09 08:14:

      היית ונשארת יפה .

      התמונה ששמת מדהימה.

       

      אשח אם תוסיף אותי לעדכונים (לא מצליחה לעשות את זה בעצמי, הרי בלונדינית אנוכי...)

      קיצור- הנה המייל : arifixi@gmail.com

       

      ותודה !חיוך

        24/11/09 14:57:


      תודה לכם על התגובות,

      נסו ותהנו....

        24/11/09 13:30:


      יש לי את ה-DVD בבית. אני באמת צריכה לפנות זמן לראות אותו ולכתוב עליו.

      עשית לי חשק!

        19/11/09 21:37:


      באמת כתוב מקסים

      אז אין ברירה צריך להתחבר לטלביזיה?

        18/11/09 17:46:


      כתבת יפה ומושך...

      לך *

       

        18/11/09 15:17:
      נשמע יפה...עשית לי חשק לראות.
        18/11/09 14:33:


      סדרה רגישה וממכרת, מומלצת מאד.