עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    מתי קראתם ספר חשוב בפעם האחרונה?

    8 תגובות   יום שני, 26/10/09, 09:01

     

    בזמן האחרון לאן שלא מסתכלים נתקלים בשם דייב אגרס: הוא התסריטאי של הסרט החמוד "לצאת לדרך" יחד עם אשתו, הוא התסריטאי של הסרט הכי לוהט והכי מדובר כרגע "ארץ יצורי הפרא", הוא סופר מוכשר  (יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה, עוד תדעו מהירותינו) ובכלל אובמה מעריץ שלו וקרא את הספר שלו "מהו המה" בחופשתו האחרונה וכשאובמה קורא ספר מסויים, ברור לכם שכל העולם מייד עושה זאת אחריו. האמת, ככה גם אני הגעתי לספר הזה.

     

     

     

     

    אם להודות, לקח לי המון זמן לקרוא את "מהו המה" (למי שתוהה איך קוראים את זה-  what is the what). באופן יחסי לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו ולא רק בגלל אורכו. הרבה פעמים קראתי, הפסקתי, המשכתי, עצרתי ושילבתי עוד קריאה של ספר אחר ולא כי זה לא ספר טוב או קולח, להיפך. זה בגלל שלא קל לקרוא את מהו המה, אך בתום הקריאה שלו אין מנוס מלומר חשוב מאוד לקרוא את מהו המה וזה ספר חזק מאוד, מרגש  ומטלטל.

     

     

     

     

    הספר (אם תרצו סוג של אוטוביוגרפיה בדיונית המבוססת על אירועים אמיתיים) מספר את סיפור חייו של ולנטינו אצ'אק דֶנג, בחור סודני משבט הדינקה שבחבל חרטום. הסיפור מתאר יממה וקצת בהווה, שנפתחות בדפיקה בדלת המתפתחת לשוד אלים. דרכו עושה המספר רפלקציה לתיאור כמעט יומי (ועל כן עשוי להתיש מרוב כאב) של המלחמה בחבל חרטום כשהיה בן 6 והמסע לאתיופיה וקניה אל מחנה הפליטים יחד עם עוד אלפי נערים (שרק חלקם יזכה בכלל להגיע למחנה) ולבסוף לארה"ב (בן עשרים ומשהו).  מהחיים בסודן, ארה"ב נראית כגן העדן, כחוף מבטחים, כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אך המספר הכפות מתאר את נסיונו הכושל להשתלב בחברה האמריקאית, היא גן העדן הבלתי ממומש וספק אם בכלל קיים (כמובן שגם ביקורת על ארה"ב הבירוקרטית ומדיניותה כלפי זרים לא נחסכת כאן).

    כשאתה מבין שאתה קורא רק סיפור אחד מבין אלפי סיפורים התחושה היא כמו סטירה לפנים. הסיפור חושף אט אט את מראות (יותר נכון זוועות) מלחמת האזרחים בסודן ואת מסע הפליטים לאתיופיה, ולא מעיניים מערביות אלא מבפנים- של אחד שהיה שם. ככל שהספר הולך ומתקדם כך קשה יותר לשאת תהפוכות הסיפור.

     

     

     

     

    כמו בספריו הקודמים של אגרס, השפה קולחת, עשירה, יורדת לפרטים, מרתקת ויומיומית. דמויותיו הן עגולות ומלאות על אף ריבוי סיפורי המשנה, רק שימו לב לא להסתחרר ולהתבלבל מרוב פרטים ושמות. אפשר לומר שעברו כמה ימים מאז שסיימתי את הספר ואני מתגעגע לולנטינו אצ'אק דנג. אישיותו, בין אם היא אמיתית או בדיונית, היא מאלפת ואין ספק שתתאהבו בה ברגע. לפעמים בא לחבק אותו מרוב צער ורחמים (אגב, כמעט ואין בו רחמים עצמיים), לפעמים קשה להבין איך אפשר להישאר שפוי בתנאים האלה, מול קורות המלחמה ומול מוות של קרוביך וחבריך. כמובן שההומור האגרסי הידוע והחמלה האנושית שבו לא נפקדים גם מספר זה. אך בכל זאת קשה לתפוס עם איזה דילמות נער צעיר נאלץ להתמודד וצריך לקבל על מנת לשרוד- קבלו רק שתי דוגמאות קלות: לעזוב את הכפר שלך ולברוח לארץ אחרת ולא לראות יותר את משפחתך אבל לפחות תחייה או למות יחד איתם? לקפוץ לנהר כשאתה בקושי יודע לשחות והוא מלא תנינים או להשאר על הגדה בה לא מפסיקים לירות בילדים משל היו ברווזים בלונה פארק? כפי שאתם רואים, קשה עוד יותר לקרוא על מוות של ילדים ויש לא מעט כאלה (תכינו את עצמכם לשברוני לב כאלה) וכפי שדנג מתאר זאת בספר- איך כל הדברים הרעים והאכזריים בעולם קורים לידו כאילו הוא סוג של איוב מודרני שנבחן בעמידותו נגדם.

     

     

     

    אין ספק שתוך כדי קריאה בספר תחושו (אולי אתם לא, אבל אצלי כן) אי נוחות על כך שאתם לא יודעים הרבה על מה קורה שם באמת, על חייכם הנוחים, על כך שאכלתם ושתיתם היום כאילו זה ברור מאליו, על כך שהיום לא עשיתם כלום על מנת למנוע מוות של פליטים או על כך שמדינתכם רוצה לגרש פליטים, לא תוכלו להמנע מהשוואה לילדים שאתם מכירים ולתהות האם הם היו שורדים את זה ובסופו של דבר להבין שעל אף הקושי- המעט שאתם יכולים לעשות זה לקרוא את סיפור חייהם ולהתעורר ולעשות משהו (או מצד שני להודות לאל על כך שנתן לכם את חייכם ואולי תקבלו קצת פרופורציה על מהו קושי אמיתי בחיים). אם לא הבנתם עד כה, אני חושב שזה ספר שכל אחד מאיתנו חייב לקרוא על מנת לדעת ולעשות עם זה משהו.

     

     

     

     

    בסוף הספר נכתב כי כל ההכנסות ממכירת הספר (שהיה רב מכר בעולם, בישראל הרבה פחות) יועברו לקרן ע"ש הגיבור, שתסייע להקים בתי ספר ומרכזים קהילתיים בדרום סודאן (www.valentinoachakdeng.org). לכו לחנות הספרים הקרובה לביתכם ותקנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/10/09 07:59:

      תודה על ההמלצה.

      הלבטים שלי הם האם אוכל לעמוד בתיאורים הקשים של הסבל והדיכוי. אני עובדת על עצמי בעניין זה. 

      אגרס מסקרן אותי.קראתי לפני זמן מה את "עוד תדעו את מהירותנו", מקורי ומהנה. הוא עשה הרבה מאז.

       

      יום נפלא, דפנה

        27/10/09 16:14:
      תודה לכולכם על התגובות!!
        27/10/09 06:55:


      ההמלצה שכתבת מושלמת.

      איפשרה לי להכיר

      את תמצית הספר ואת המסר שלו.

      החשוב ביותר אני יכולה להבין

      מהמלצתך האם זהו ספר עבורי.

      האם אוכל לקרוא אותו וליהנות.

      אני מבינה שהספר קשה עבורי

      לא אעמוד בקריאת תיאור הסבל המתועד בו.

      מודה לך שיכולתי לחוות בזכותך

      בזעיר אנפין את אוירת הספר.

      אכן נראה לי שזהו ספר חשוב ביותר.

        26/10/09 22:48:

      רותם, אתה גורם לי להרגיש אשמה.

      קראתי כעשרים עמודים וזנחתי אותו.קשה לי אפילו לשים את האצבע על למה כ"כ היה קשה לי איתו כי אחרי זה צלחתי את "על דעת עצמו" המצויין של נורית גרץ שהוא גם לא ספר קל.

      אני לא אוהבת לזנוח ספרים, אבל עם זה הבנתי שזה לא נועד להיות.

       

      מה שכן,אני מאד מחכה ל"ארץ יצורי הפרא" שהוא עיבד לתסריט וספייק ג'ונז ביים.נראה אליפות.

        26/10/09 20:25:

      קראתי את הספר ביום כיפור האחרון.

      כ'שואיסטית' אני מודה שנדהמתי לגודל הזוועה ויותר חמור מכך - לאקטואליות שלה. 

      אני, כמו רובנו אני מניחה, משננת את "הלעולם לא עוד". לא רק לעולם לא עוד לעם היהודי, אלא לכל רצח עם באשר הוא. זה הלקח שלנו.

      והנה, כה קרוב, בזמן ובגיאוגרפיה, קורים דברים שהראש מוגבל מלהבין. ילדים, הולכים, מרחקים, נאנסים, נשרפים, נכלאים. 

      אני תוהה איפה "אנחנו" כחברה ואיפה אני כבן אדם. זה ספר שעושה לך את זה.

       

       

        26/10/09 19:10:

      אכן לא חשבנו על חיינו הנוחים, על כך שאכלנו ושתינו היום כאילו זה ברור מאליו, על כך שמי שהכין לנו את המזון ופינה את הצלחות ושטף את הכלים, אי שם מאחורי המלצרית/קופאית הבלונדית שרק לה מותר לדבר איתנו- הוא מאריתראיה או מסודן או מאיפה שזה לא יהיה, ולפעמים המדינה מעבירה חוקים כמו זה שכל מי שנתפס בגבול מוחזר למצרים, שם היד קלה על ההדק, ואנחנו מצקצקים בלשוננו ואומרים- אבל הם לא יהודים! הם פושעים! מי צריך אותם כאן בכלל? אפשר עוד פרמזן על הפסטה בבקשה?

       

      שלא נדבר על התאילנדי שקוטף לכם את האבוקדו תמורת 15 שח לשעה (במקרה הטוב) במשך 14 שעות ביום, והפיליפינית שמקלחת את סבא שלכם, והאוקראינית שמוחזקת בבית בושת ברחוב פין 1,  והרוסיה שכן קיבלה אישור עבודה אבל מפוטרת כל 10 חודשים כי חברת הניקיון (כן, זו שמועסקת ע"י המשרד שלכם) לא רוצה להיות מחויבת לפנסיה או וותק...

      אלו שחייבים אלפי דולרים למתווכחים בארץ מולדתם ולקבלנים ישראלים, אלו שאין להם שם או זהות רק צבע עור, אלו שילדיהם שנולדו וגדלו בארץ (לעיתים עד גיל גיוס!) יגורשו בקרוב ותחתם ייובאו עבדים חדשים...

      על אלה וודאי לא חשבנו.

       

      תודה על העלאת הנושא.

       

       

       

       

       

        26/10/09 13:45:
      גם אצלי הספר ממתין לתורו. עשית לי חשק
        26/10/09 12:46:


      אין ספק, עשית חשק לקרוא !

       

       

      אהבתי מאוד את ההמלצה שלך .