עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    נועה תנוע

    פוסטים אחרונים

    0

    גבולות השליטה: מהומה רבה על שום דבר

    6 תגובות   יום רביעי, 16/9/09, 15:10

    בקורת על הסרט גבולות השליטה:  

     

    יש סרטים הדורשים זמן עיכול להבנת הגאונות הצפונה בהם. זהו אינו סרט כזה.

    במקרה של "גבולות השליטה", ככל שעובר הזמן מרגע הצפייה בסרט, נוכח הצופה כי השעתיים, אותן בילה באולם הקולנוע, אבדו לו לעולמים.

     

    כמו רבים מן הדברים בחיים, גם זה התחיל כרעיון טוב. קפיצה ספונטנית של אמצע היום לקולנוע לב, שם מקרין סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש. "על מה הסרט?" שאלתי, ונעניתי במשיכת כתפיים מעלה. לא ידעתי כי שעתיים מאוחר יותר, אצא מן הסרט וננהל את הדיאלוג הקצר הזה בשנית.

     

    אז על מה הסרט?

    ברמה הפשטנית, מדובר במסעו של רוצח שכיר לחיסול מטרה. אולם, אל תטעו לחשוב שמדובר בסרט מתח או פעולה, כי למעשה מדובר במסע רוחני - פילוסופי אותו עובר לאו דווקא גיבור הסרט, כי אם הצופה.

    כיאה למסע רוחני, דואגים בסרט להשאיר את העלילה מעורפלת ובלתי נהירה, לסיים את הסרט עם קצוות פתוחים, ולהשאיר את הצופה בתחושה של "קפאתי מקור באולם הקולנוע, בלסתי 400 קלוריות של פופקורן, וכל מה שיצאתי איתו זה הרבה סימני שאלה".

    הסרט עצמו, יש לציין, עשוי מצוין. למרות המינימליזם המאפיין אותו, המתבטא בדיאלוגים מעטים, הוא עמוס במוטיבים חוזרים, רמיזות וסימן לבאות, וממשיך לרתק את הצופה הסקרן לדעת מה יקרה הלאה. גיבור הסרט נע בלולאה של מפגשים הזויים עם דמויות ביזאריות, כאשר לכל מפגש מאפיינים דומים. סיטואציה אחת שותלת את הזרעים לסיטואציה הבאה, וכך השתלשלות עניינים אחת מובילה לאחרת, ויוצרת סדרה של אירועים תלויים, ובסופו של דבר - יוצרת מציאות לגמרי שרירותית.

     

    בן זוגי לסרט התרשם מעט פחות מהמינימליזם החתרני, ונדרשתי להגניב מרפק עיקש לעבר צלעותיו מידי מספר דקות, כאשר נשימתו נעשתה כבדה. מאחר שהוא הגדיר את הסרט כ"סרט בכיכובו של ביל מארי", נעצתי בו מרפק נוסף כאשר סוף סוף חזינו באדון מארי על המסך. עד שהוא פתח את שתי עיניו, נעלם ביל מארי מעל המסך לעד, אבל אז גם נגמר הסרט, וניצלתי מהיפותרמיה אכזרית.

     

    בסך הכל, יצאתי מהסרט ברגשות מעורבים. מחד, הסרט השאיר עלי חותם עז והמשיך להדהד אצלי בראש דקות ארוכות בשאלות פילוסופיות על שרשראות אירועים ועל מקריות שרירותית. על אובייקט ועל סובייקט. על מציאות ודמיון. על מודעות לעומת בנאליות. מאידך, תהיתי אם אין פה עבודה בעיניים שכן למעשה זהו סרט על שום דבר, המתובל במוטיבים רמיזות ודימויים, כעלה תאנה המכסה את העובדה שזה, למעשה, סרט על שום דבר.

     

    יצאתי מן האולם, בן זוגי שאל אותי אם אני דוברת ספרדית, ובתגובה בלעתי את כרטיס הקולנוע עם שתי כוסות אספרסו. לאחר מכן שכבתי על המיטה בבגדי המקומטים, אך לא נרדמתי, ותרגלתי מעט טאי צ'י על הבוקר (ובזאת חשפתי חצי מעלילת הסרט. עם מי שלא ראה אותו הסליחה).

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/9/09 12:13:
      בואו נה את מתריפה פצצהו
        22/9/09 15:26:


      גם אני לא מחסידי מלהולנד דרייב. ובכלל נגד המגמה לעשות את הסרטים מובנים כמה שפחות על מנת שיתפשו ע"י הצופים כחכמים, מתוחכמים או איכותיים.

      עם זאת, גבולות השליטה מהלך במיומנות של לוליין על קו התפר שבין יומרנות ריקנית לבין גאונות חתרנית - וזו הסיבה בגללה הוא כ"כ שנוי במחלוקת.

        22/9/09 00:08:
      לא הולך לקשקושים יומרניים כאלה (יש אנשים שאשכרה צריך להסביר להם שהם לא אריסטו). מלהולנד דרייב המשוקץ הרס בי כל שארית סבלנות לכגון אלה.
        18/9/09 07:09:

      פחד לשבת לידיך בקולנוע (מרפק..)...

      מסכים בכל מילה.

      שנה טובה וחג שמח.

       

        17/9/09 17:49:


      תודה שירה.

      כפי שניתן לראות, יצאתי מהסרט בתחושה אמביוולנטית.

      אבל הסרט עדיין שווה צפייה, ולו בשביל להתרשם בעצמך כמה מוגזם הוא המיזוג באולם הקולנוע :-)

      תהני!

        17/9/09 17:32:
      הדיעות חלוקות, אני בדיוק מתכוונת ללכת ולשפוט בעצמי. אבל הביקורת, כביקורת, טובה ונעימה לקריאה. תודה!