אמרתי די. ברור מאליו מכל הפוסטים בחודשים האחרונים שאני מאוד אוהבת את רונה קינן. אני כבר לא יכולה להפתיע פה.

ואיכשהו נדמה שתמיד אחרי הופעה שלה יש לי משהו חדש לומר.

לדבר על כמה שהיא כובשת ומקסימה, לדבר על כמה שהשירים שלה חודרים לעצמות, לדבר על כמה שהיא מסתכלת בגובה העיניים.

על כל זה דובר כבר מספיק.

אבל ההופעה שלה בליל אמש, באוזן בר, היתה בכל זאת שונה.

עוד לא יצא לי להיות בסדרת ההופעות של "סיפורים באוזן". אך שמעתי עליה מפה ומשם והבנתי שהיא מוצלחת.

רונה קינן נראתה לי כמו הזדמנות מופלאה לניסיון ראשון.

הכרטיסים נגמרו כבר שבוע מראש. לי איכשהו היה מזל. היו שתי הופעות ושתיהן היו בסולד אאוט. רונה קינן מסתבר היא ההזדמנות המופלאה של עוד רבים אחרים.

כבר בכניסה היתה התרגשות. וכשהיא עלתה כולם עצרו נשימה.

היא פתחה ב"שיר הנוצות" - שיר מקסים מהאלבום החדש שלה "שירים ליואל" (ראו ביקורת שלי מלפני כשלושה חודשים). אחריו היא פצחה בהסבר על כך שזהו השיר הראשון אותו היא כתבה באלבום, עוד לפני שבכלל הבינה שהיא כותבת אלבום, ובטח שעוד לא ידעה שהיא כותבת על ולאביה, עמוס קינן.

השיר, כך היא סיפרה, היה שיר שהגיע אליה לראש בארבע בבוקר והכריח אותה לקום מהמיטה ולכתוב. היא ניסתה לכתוב על חברות אמיתית, כזו בלי גבולות, עם נאמנות אין קץ.

לטעמי, היא הצליחה.

קינן המשיכה בסיפוריה, לא לפי הסדר הכרונולוגי של האלבום אלא על פי סדר הכתיבה של האלבום.

משיר לשיר היא בנתה לקהל כולו עולם מופלא שסבב סביב אביה, דרך סיפורים אישיים וקריאה משיריו המופלאים, ובעיקר סביב הכתיבה שלה.

אני בתור בן אדם, שכתיבה מהווה בערך 95 אחוז מחייו, הייתי מרותקת לשמוע מהיכן מגיעה ההשראה שלה ומהיכן היא כותבת.

התשובה היא פשוטה, לכאורה.

 היא כותבת מהרגש. מהבטן.