עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    צ'יינה קורט – עסקית צהריים (27.06.09)

    1 תגובות   יום ראשון, 5/7/09, 01:44

    בשנות השמונים היה בורגר ראנץ' ומק דייויד. ופלאפל. לנו היה פלאפל, פלאפל, פלאפל (עם הרבה הרבה פלפל). זה לפחות מה שהכרתי בתור ילד. מאוחר יותר פשטו רשתות בתי הקפה על רחובות ישראל. קפולסקי, אפרופו ואלכסנדר. זאת גם בערך התקופה שכל אם עבריה למדה לאפות עוגת גבינה פירורים, אבל זה פחות קשור...
    בשנות התשעים הגיעה הבשורה הסינית לארץ, קצת אחרי שפיצה האט הייתה רשת מסעדות וקצת לפני ש
    KFC
    כשלו עם עופותיהם, כולם אכלו אגרול עם רוטב אדום חמוץ מתוק. כמובן אסור לשכוח את הראש בראש של העולם הקולינרי התימני – נרגילה מול נאפיס שהיה ברקע. המאבק על בצק, מרגרינה עם רסק וביצה בצד, מעולם לא היה חריף יותר.


    היום אנחנו כבר במקום שונה. את מתקפת הטורטיות הדפנו מזמן, והשארנו אותם לבתי קפה (לאחר שהבינו שהכינוי "ראפ" עוזר למכור יותר). ואחרי שכל אולם אירועים מגיש יחד עם החומוס והקבבונים בקבלת הפנים, משהו שמאוד רוצה להיות סושי, אפשר להגיד שאנחנו גם בשלהי תקופה זו. היום בישראל מבלים בלילות באכילת המבורגר שהדודים מאמריקה היו מאשרים. למחרת בצהריים, אנו נותרים מוצפים ברגשות אשם וניגשים להרכיב אישית סלט. בימי שישי, בכדי לשמר טיפה אותנטיות מזרח תיכונית ניפגש עם החבר'ה לנגב איזה מסבחה/חומוס גרגירים. תלוי מאיזה מקום אתם בארץ. בכל מקרה אין להתווכח על שבאוכל, בדיוק כמו במוזיקה, בביגוד ואפילו בסלנג ישנן אופנות. "טרנדים" כפי שזה נקרא היום.


      מסתבר שמסע בזמן הוא פשוט בהרבה ממש שחשבתי. כך, בצהרי יום שבת, אספו אותי הוריי מדירתנו של שמנת ושלי, היישר אל שנות התשעים, בהן ישראל אהרוני היה החיים כהן של לפני שנתיים והמאיר אדוני של עוד כמה שנים. שמנת נשארה בבית יחד עם הציניות שלי ואני נכנסתי למסעדה סינית הומת אדם, כאילו שלא חלף עשור. להפתעתי, מגדר הסועדים לא הורכב בעיקר מאנשים מבוגרים שמכירים את המטבח הסיני כחידוש אלא משפחות בגילאים שונים, ואפילו זוג בני נוער שהגיעו לעסקית הצהריים בדרכם חזרה מהים.


      המסעדה לא חרגה מהתבנית הסינית במראה: מנורות סיניות עגולות גדולות, (אדומות אם אני זוכר את התבנית במדויק) אקווריום ענק בו שוחים במעט מקום שיש להם שני דגים גדולים ומוזיקת רקע שנטמעת בהמולת הסועדים והמטבח. לשולחן הגישה לנו מלצרית מלוכסנת עיניים תפריט סיני קלישאתי שהציע עסקית במחיר מפתה ומפצה של 55 שקלים לאדם. הסכמנו בשמחה. אני חושב שאפילו על צהריים באסא היה יוצא לי לשלם יותר וכאן האווירה בהחלט הייתה נעימה ואפשרה לי לשוחח עם הוריי.


      בזמן ששאלתי אותם על טיולם לצפון איטליה הונחו מנות המרק על השולחן. "הטיול היה מדהים, המרק בינוני", אמי החוותה על מרק חמוץ חריף בצבע אדום ועם פטריות מקופסת שימורים. "הטיול ממש חזר על עצמו", התלונן אבי ולא סיפר על מרק התירס שאכל. לטעמי אני יכול להגיד שהמרק אכזב, גם בתור מרק סיני הפשוט ביותר שיש. חסר טעם ומראה מלאכותי מתמיד. ה"צ'יפס" הסיני שהוגש מעל, הציל את הנוזל ושדרג אותו. לאחר מכן הגיע אגרול לכל סועד, בצירוף אותו רוטב אדום זרחני ומתוק (את חציו החמוץ מעולם לא הצלחתי להרגיש). האגרול היה לא רע, אך לא משהו יוצא דופן לחיוב. הרוטב היה חסר ממתיקותו הרגילה, מה שגרם לי להתגעגע לרטבים מדויקים יותר. "קטן", אבי תמצת את מנת האגרול.


      שלוש מנות עיקריות הוגשו: עוף בשומשום לאבי, בקר בנוסח סצ'ואן לאימי ואני זכיתי לבקר בפלפל אדום יבש. העוף בשומשום היה כל מה שציפינו ממנו. הסצ'ואן היה בזיגוג מתוק והירק היחיד היה פלפל אדום חריף יבש. המנה הוגשה על מצע חסה. המנה הייתה לא רעה, אך לא טעימה כמו הסצ'ואן שזכרתי לטובה ממסעדה סינית תבניתית דומה שנמצאת בראשון לציון בשם "סאן פלאור". קשה לי להגיד מה היה חסר שם, אך כפי שצדי צרפתי אמר בזמנו בכוכב נולד, המנה הזאת היא "ליד". המנה שלי הגיעה עם פלפל ירוק ופלפל אדום חריף יבש מוצפת ברוטב סיני שהזכיר את הסצ'ואן המקורי לפני שעבר מטמורפוזה לרוטב המתוק שהוגש לאמי. המנה הייתה טעימה, ואימי שהייתה מאוהבת סצ'ואן בשנות התשעים שמחה להתחלק איתי. המשקאות שהזמנו נמזגו בבר מבקבוקים משפחתיים בנפח של ליטר וחצי. משעשע.


      לקינוח הזמנו גלידה מטוגנת. שני כדורי גלידת וניל בציפוי פריך עבה, עם טעם מורגש של תפוז ששדרג את המנה. מעל הכדורים קווקו סירופ מייפל שהוסיף עוד מעט מתיקות. קינוח טעים ששלושתנו שמחנו להתחלק בו ולסגור החשבון כשעוד טעם מתוק וטוב בפה. ובכיס.


           ביטוי כלכלי אופנתי היום הוא "Value for money". ישנן הרבה מאכלים טובים ומקוריים יותר מאותן מנות סיניות עתיקות. אפילו בתחום המסעדות הסיניות, צ'יינה קורט לא בולטת לחיוב. אבל לא ניתן להכחיש שהמחיר של 55 שקלים לארוחה מלאה כולל שתייה ביום שבת, הינו אטרקטיבי וקורץ. אם ניקח את בחשבון את המחיר, הרי שהצעה זו אינה רעה כלל וכלל. בציון מספרי הייתי מעריך את המסעדה כ-2.5. מכיוון שאין חצאי מספרים, אני נוטה לכיוון ה-3. 


      בשתי מילים: שמנת מתוקה 16%

     לקינוח, עוד דוגמא בולטת לענף מזון שמושפע מאופנות – הגלידריות הישראליות:

    * פרוזן יוגורט – לפני כמה שנים תקפה את העולם האמונה שהומצאה גלידה בריאה ודלת קלוריות. בוחרים כמה פירות קפואים, בתקווה שעוד נשאר בהם מעט מהוויטמינים, ומוסיפים ריבוע של גלידת יוגורט קפואה. בדרך כלל לא מוותרים על מקופלת, בשביל הבריאות הנפשית כמובן...
    לסניף "דלי קרים" בראשון לציון יש דלפק גדול ועשיר שמיועד להגשת פרוזן יוגורט עם מבחר עשיר של פירות ותוספות אחרות. כמו כן, הם מייצרים את גלידת היוגורט בעצמם ובכמה טעמים.

    * YOGO – היוגרטריה העברית הראשונה, ניסתה לשחזר את הקסם שיש כזה דבר גלידה בריאה. רפי גינת בכלבוטק חשב אחרת. בכל מקרה, אם מתעלמים מהרעיון של בריאות ומתרכזים בטעם הרי ש- YOGO שומרים על איכות הגלידה וחשוב מכך על פירות טריים וטעימים שמוסיפים למנה. שמנת ואני ממליצים בקיץ על תוספת של דובדבנים טריים ושוקולד, ועיטור של סילאן מלמעלה.

    * בין היוגורט של שנות התשעים ליוגורט הנוכחי השתלטו הגלידריות האיטלקיות על הטעם הישראלי. גלידות עשירות בטעמים, לא מתנצלות על כך ולא מבטיחות בריאות כלשהיא. למרות שהיום הן נדחקו לפינה, ב-Aldo (בסניף רמת הח"יל לפחות) יצא טעם גאוני – דגני בוקר. גלידה עם מראה מזעזע וטעם אלוהי. שמנת חולקת עליי, אבל אני בדעה שזאת הגלידה המוצלחת ביותר כיום.

    שיהיה לכם בתאבון,
                      שמן ושמנת.
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/12/10 16:36:
      אני מבטיחה לנסות ולחזור עם רשמים :)

      פרופיל

      שמן ושמנת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין