עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    ספר אחד לשבוע הספר

    ביקורת על "המחוננים"

    ספר אחד לשבוע הספר

    4

    ספרים  

    4 תגובות   יום רביעי, 10/6/09, 11:01


    יש ספרים שעם יציאתם לאוויר העולם הם מלווים בבאזז תקשורתי שלא תמיד מעיד על איכותם, בעוד ספרים אחרים מעולים ממש לא זוכים באותה חשיפה וככה נמוגים להם. זה הזמן לעשות תיקון.

     

    לפני כחצי שנה בערך יצא ספרו המצויין של אסף ציפור –המחוננים. באופן מפתיע הספר לא לווה בשום באזז רציני מדי על אף הביקורות הטובות שקיבל ברוב מדורי הספרות ועל אף שאסף ציפור הוא אדם שכתב מילה או שתיים בחייו ודווקא הסדרות שיצר זוכות להדים רבים והערכה עד היום, בעיקר בשל התסריט המצוין.

     

    מבחינתי כמובן, לאסף ציפור שמור מקום בפנתיאון של תולדות הטלויזיה בארץ במדור התסריטאות (בזכות הכתיבה לחמישיה הקאמרית, הבורגנים ובטיפול) בזכות יצירת שפה אחרת, תרבות אחרת וטקסטים שעד אז לא נראו כמותם בסדרות ישראליות. כעת בספרו הראשון יש לקוות שיתפוס לו מקום טוב גם בתחום הספרות, כי מדובר כאן בספר נוגע, רגיש, כואב, קטן, צנוע אך גם אחד הספרים החזקים של השנה האחרונה, שמהדהד הרבה אחרי שהספר נגמר. לפחות אצלי.

     

     

    ובכן, כשהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי בליבי "נו עוד אתגר קרת וואנאבי" אבל מהר מאוד

    אפשר לראות שכשרון הכתיבה הסרקסטי, הציני, השנון ויש שיאמרו גם התל אביבי מפנה את מקומו בספר המחוננים לטובת כתיבה קולחת ומרגשת על אנשים בצמתי חיים כאלה ואחרים, על ההחמצות שלהם, הפחדים, כאבי לב, שברי חלומות, כשלונות אמצע החיים של דור הבורגנים החדשים (רוב הסיפורים הקצרים מתמקדים בדמויות בשנות ה 30 המאוחרות תחילת ה 40 למעט הסיפור 'גיימרים' העוסק בבני נוער אך גם הם בצומת חשוב בחייהם). באסופת סיפורים קצרים (אגב, כל סיפור יכול להוות תסריט לסרט קצר מצויין) שרובם יצבטו לכם את הלב ובחלקם אף הזלתי דמעה מרוב הזדהות וכאב.

     

    היופי והכאב הולכים ומתגברים ככל שהספר נמשך, כאשר בכל הסיפורים יש תחושה של סוג של טוויסט חותך הלב בסוף, כאב חד כתער ישר אל תוך הלב. זה קורה בעיקר בכל אותם סיפורים הנוגעים ליחסי הורים ילדים, המדברים על האכזבות אלה מאלה, בצורה כל כך גלויה וכואבת ומשחררת.

     

    נראה שכל הדמויות מנהלות מאבק פנימי ונוגע בין הרצון להצליח, לבין התנפצות החלום והפחד מכשלון, לשמירה על משפחתיות גם היא סדוקה, העמדת הפנים שהכל בסדר, בגידה בערכים תמורת הכסף הגדול, להיות אחד למיליון או אחד ממיליון. על אף שכביכול אין קשר בין הסיפורים, ניתן לראות חוט שמאגד את כל דיירי "המחוננים" (במידה כזו או אחרת אפשר היה לקרוא לספר גם המאוכזבים, המוחמצים, המיואשים, הכל היה נכון ומתאים ...), אנשי המחוננים זה כמעט כל אחד שחי כאן, במקום הזה....

    בשנה של כל כך הרבה ספרים טובים, אם אתם צריכים לקנות רק ספר אחד בשבוע הספר, אני אומר לכו על המחוננים של אסף ציפור. אל תתנו לספר הקטן גדול הזה לחמוק לכם מהלב, אל תתנו לספר הזה לעבור ככה סתם, בלי להשאיר עקבות. בעיני, מדובר באחד הספרים הישראלים הטובים של השנה האחרונה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/09 00:02:

      אני מכיר את התופעה ולכן ארצה להמליץ גם על  "סודושל העיט" -  ארז אהרוני 

      כאשרזה מגיע לתרבות הפנאי שלי -  אני ידוע כמישאוהב את זה פשוט. אם תרצו, חסיד של טקסטים מזן "התנוחה המיסיונרית"-  זורמים, נטולי פוזה, סקסיים, לא עמוסיםקוגניטיבית, טקסטים שלא מצריכים מתורגמן צמוד כדי להבין במה מדובר.

       

      ההבנההזו, ככל שזה נשמע מוזר, לא תמיד הייתה כל כך ברורה לי. שנים צפיתי בחברי מתקשקשיםבדיונים אקדמיים רבי משמעות על "היש", "האין", "הנרטיבהחבוי" או "השפה החדשה" שממש ברא הסופר-גאון-החדש, כן, כן – בצלמוובדמותו. וכל מה שביניהם. הסתכלתי וקינאתי- אף פעם לא היה לי מה לתרום, וכל ניסיוןלהפוך לחלק מהשיחה נתקל במבטים שאמרו - "מה לעזאזל אתה רוצה?" אולחילופין, "תחשוב לפחות על משהו חכם אחד להגיד לפני שאתה פותח את הפה". לאעזר, בעוד הם היו עסוקים בנבירה בנרטיב, אותי עניין מתי וולברין (Xmen) ישלוף את התפרים שלו לתוך העין שלמישהו, וסוף סוף יתחיל פה משהו לזוז - יהיה בלאגן.

       

      אבלזה כרסם בי, החלטתי לנהוג בניגוד לנטייה הטבעית שלי ולהיות לרגע רציני. הגעתילקולנוע של האוזן השלישית, רכשתי כרטיסים לסרט עם השם הכי מוזר (סרט דני אני חושב), קניתי בירה,התמקמתי בכורסא המחבקת (כיוון שהייתי לבד באולם התחשבו בי וכיוונו לי את הטמפ' במזגןבדיוק כמו שאני אוהב). הייתי כולי ציפייה דרוכה לקראת הבלתי נודע, בדרך לכבוש פסגתקולטורה בלתי מושגת בעליל.

       

      התעוררתיבמבוכה למגע עדין של הסדרנית. סידרתי את עצמי, ניסיתי לשוות לעצמי מראה חיוני (ולהסתיראת כתם הרוק שנקווה על החולצה) והלכתי להתרענן בבאר הקרוב.

       

      מאזהבנתי, הפנמתי וקבלתי את דין- את תרבות הפנאי של אני אוהב כמו הקווה שלי- קלילה,אוורירית ומבעבעת. אחרי 12 שעות במשרד, אני לא צריך דבר פרט להנאה צרופה, פרציאדרנלין שמופקים ללא צורך במאמץ קוגניטיבי וממלאים אותי בתחושת שובע.

       

      התזהנותרת תקפה גם כשזה נוגע לספרים. נלסון דה מיל ("בית ספר לקסם אישי"),אמנון ז'קונט ("מלכודת דבש") וצ'ארלס בוקובסקי ("נשים"), פשוטעושים לי את זה.  כתיבה פשוטה, סוחפת, כזו שחוצהבקלות את סף הגירוי של הקורא, מעוררת את הדמיון וגורמת לי, הקורא, לסוג של אוטיזם מתוק- ניתוק מסביבתי עד למילה "סוף".

       

      "סודושל העיט", ספר שנתקלתי בו לאחרונה (כתב ארז אהרוני) חובק את כלהמרכיבים הנכונים מהם עשוי "כיף"- טייס קרב, סוחרי נשק, טרוריסטים,בגידות, סוכני מוסד, חטיפות ושחיתויות, כל אלה ארוזים בכתיבה מותחת, בקצב מהירשזורק את הקורא למחוזות ההתרחשות ומעלה לו את הדופק- ספר מתח קצבי וכיפי

       

      חברים,"כיף" היא לא מילה שיש צורך להתנצל עליה. קראו ותיהנו.

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        12/6/09 09:33:
      באמת ספר מעולה. בייחוד אהבתי את הגיימרים מתוכו.
        10/6/09 15:11:
      בהצלחה :)
        10/6/09 14:58:
      תודה על ההמלצה - נשמע באמת שווה!