בפעם הראשונה שצפיתי בפרדייז לוסט בהופעה הייתי בת תשחורת צעירה ופוחזת, לבושת שחורים ועטוית גולגלות וחורים. והנה חלפו להן אי אלו שנים, ואני חוזרת לצפות בהופעה, לכאורה יותר מיושבת; אך עם הניסור הראשון של הגיטרה, אני מניפה את ידיי באוויר וחוזרת, ולו רק למשך שעה וקצת, להיות אותה ילדה פוחזת.

כששמעתי שפרדייז לוסט חוזרים להופיע בישראל קצת התרגשתי. לאחר הכל, אני שומרת להם חסד נעורים. אך הלהקה הרוויחה את לחמה בזכות ולא בחסד, שכן חברי הלהקה מצטיינים בפרודוקטיביות בלתי נלאית, ומשחררים עוד ועוד אלבומים, כעשרה במספר עד היום.

בניגוד ללהקות אחרות, אצל פרדייז לוסט לא ניכרת עייפות החומר. עדיין מדובר בלהקה בועטת, שלמרות שינויים ותזוזות בקו המוסיקלי עם השנים, עדיין בעלת תו איכות ייחודי. פרדייז לוסט שמו את תת הז'אנר של הגות'יק מטאל על המפה, והוכיחו לנו ביום שבת האחרון שאין מה לעשות, הם הכי טובים בתחומם.

כבר בכניסה לאומן 17, למדתי שאני לא הרוקרית המזדקנת היחידה שחוטאת בשמיעת דום מטאל. מזדקנים רבים אחרים בירכו אותי בהתחככות אקראית במעבר. כמו כן, שמחתי לדעת שלהקת נישה של מטאל, ועוד כזאת שכבר היתה כאן ארבע פעמים, עדיין זוכה לכמות מעריצים נאה ביותר, ומצליחה למלא מקום כמו מועדון האומן 17.

רבות אפשר לומר על האומן 17. שהוא לא מתאים להופעות למשל. שמערכת הסאונד לוקה בחסר. אבל היה נחמד לשם שינוי לראות הופעה במועדון ה(כמעט) הכי יפה בתל אביב. כזה שאינו מורכב מקירות שחורים מתקלפים ועמודים תומכים מול הבמה. היה גם נחמד להשען עם הגב על המעקה (מזדקנת, כבר אמרתי?) וללגום דרינק ליד הבר. וכל זה בזמן שיש לי אשכרה תצפית ראויה אל עבר הבמה. גן העדן האבוד נמצא מחדש, במועדון האומן 17. הידד!

ההופעה עצמה היתה לעילא ולעילא. חברי הלהקה נראית טובים, נשמעים טובים, פרפורמרים מקצוענים מבטן ולידה. לאחר הזעזוע מההופעה של הסיסטרז אוף מרסי, שמחתי להיות בהופעה של להקה שמכירה בקיומו של הקהל שמולה. תקראו לי זונה של תשומת לב, אבל כן - אני מצפה מלהקה שמופיעה מולי, שתעשה בדיוק את זה - תופיע מולי. על כל המשתמע מכך. דברו אלי, נגנו עבורי, פלרטטו איתי, אני כאן רק ובמיוחד בשבילכם. במובן הזה, פרדייז לוסט סיפקו את הסחורה בגדול.

גם מאספקט בחירת השירים יצאתי מסופקת. תמהיל כמעט מדויק של ישן וחדש מהודקים יחדיו. כזה שממלא את המטאליסטים המזדקנים בתחושת נוסטלגיה, ואת הצעירים בתחושת מוכרות. כזה שנותן לאלבום האחרון במה ראויה, בלי לשכוח מהיכן התחילה הלהקה.

אחרי פרק זמן קצר יחסית, כשעה ורבע לערך, ירדה הלהקה מהבמה. הייתי רוצה להגיד שהצטופפתי יחד עם הקהל עם ידיים מורמות אל על, במחיאות כפיים וקריאות להדרן. אך לא, המטאליסטית המזדקנת הזאת פילסה את דרכה אל עבר היציאה. אתם יודעים, הגב מעט דואב מעמידה, ומי רוצה להתקע בפקקים ביציאה מהחניה? חוץ מזה, צריך לאגור כוחות להופעה הבאה! נראה כאילו פרדייז לוסט אורחי כבוד כאן בארץ, ויש לקוות ולצפות שהם יבואו לביקור נוסף לאחר הוצאת האלבום הבא.