זהו מעשה אמיץ שקרה במקרה. רונה קינן התחילה לפני כשנתיים לכתוב שירים ולאסוף אותם לאלבום חדש שיצא בימים אלה, ופתאום גילתה שהיא בעצם כותבת על אביה. אם במישרין או בעקיפין, גיבור האלבום הוא עמוס קינן.

הסיפור הוא סיפורו של הדמות- יואל, במלרע ולא במלעיל, שנולד בתמימות בשני למאי ובכך מפספס, בלי כוונת זדון, את הראשון במאי - יום הפועל. וזוהי בעצם תמצית חייו. הפספוס.

הסיפור עובר דרך נקודות משמעותיות בחייו ומתאר את נעוריו בתל אביב והבוגרים בכלל. השירים עושים רומנטיזציה מופלאה לסיפור שאותי הוא השאיר עם טעם של עוד. לכל שיר, מלבד השם שלו, ישנה גם כותרת משנה שנותנת נקודת זמן בחייו של יואל.

את הביקורת הזו אני כותבת לאחר שתי האזנות רצופות לאלבום, ואני מרגישה שעוד צפויות לי רבות בימים הקרובים.

השירים של קינן, שמעולם לא חשבתי עליה אחרת מאשר אמנית, מוכיחה לי שצדקתי, כתובים ומוגשים ברגישות ובמילים מדויקות ולעיתים נדירות.

את האלבום "שירים ליואל" מקדישה קינן באהבה גדולה לאביה.

את העיבודים באלבום עשה יוני סילבר ואת ההפקה המוסיקלית אסף תלמודי (הגאון). את האיורים בעטיפת האלבום איירה אחותה של רונה קינן, שלומציון.

אסיים בציטוט מתוך השיר "אתה מתעורר":

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף