עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    מסעותיי בעיר הגדולה

    פוסטים אחרונים

    עונג נהרייני צרוף

    10 תגובות   יום ראשון, 3/5/09, 15:43
     

    נהריה קשורה קשר הדוק לזכרונות הילדות שלי. פעם בשבוע היינו נוסעים במכונית המקרטעת של ההורים, לבקר את דודה קלרה, שגרה בנהריה. אז עדיין לא ידענו מה יילד יום. לא ידענו שהעיר הזו צפויה להיות מטווח טילים מאוחר יותר, ולא ידענו שלמרחק של נהריה מתל אביב תהיה משמעות יום אחד עבורנו.

     

     קצת מוזר להודות שמאז ביקורי הילדות העליזים הללו, לא דרכה כף רגלי בעיר. דודתי כבר אינה מתגוררת שם, ומה יש למישהו לחפש בנהריה סתם כך? התשובה לשאלה הזו התבררה לי השבוע, כשחברתי האהובה קוקסטא בישרה לי שנבחרנו להיות הבלוגריות שתסקרנה, במסגרת אליפות המסעדות בערוץ 10את מסעדת אידה בנהריה. טוב נו, היא נבחרה ובחרה אותי. גם חברות צריך לדעת לבחור, לא רק מסעדות. 

     

    לפתוח מסעדת גורמה בצפון זו מלאכת קודש בעיניי, שמלווה בכמויות בלתי נדלות של אומץ. הצפון סובל ממחסור במסעדות שוות. למרות שבשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה קלה, עדיין כשאני נוסעת לצימר בצפון אני מתקשה למצוא מסעדה שהתפריט שלה יעלף את חושיי, ושמחתי על ההזדמנות לבדוק האם  בנהריה נמצאת אחת כזו. 

     

    בלב שדרות הגעתון, במבנה ארכיטקטוני ייחודי שהיה משכנו של ראש העיר הראשון של נהריה, שוכנת לה "אידה" הכפרית, הקרויה על שם אשתו של ראש העיר הראשון. מספרים שרק לאחרונה גילתה בתם של בני הזוג שבעיר בה כיהן אבא כראש עיר, קמה מסעדה שקרויה על שם אמא. לא תגלית שמגלים כל יום. 

     

     השף שי שמואלי קיבל את פנינו בחיוך מסביר פנים כמו שרק בצפון יודעים לתת, ולא יכלתי שלא לחשוב איזה שינוי מרענן זה, כשהשף נראה ומתנהל יותר כמו מושבניק חובב שווארמה, מאשר כמו אריסטוקרט שאפשר לדבר עימו רק דרך שתי מזכירות. החיבור שלנו עם שי היה מיידי, והייתי סקרנית במיוחד לראות ולטעום ממעשה ידיו. ביום חמישי ה-7.5, בשעה 21:00, אגב, תשודר התוכנית של אליפות המסעדות שבה מתחרה שי.  

     

    הדילמות שהתחבטנו בהן לעניין התפריט נפתרו באחת, כששי הודיע לנו שארוחת הטעימות בדרך.שעתיים נסיעה הכינו אותנו היטב לבליסה מאסיבית, והרגשנו מוכנות ומזומנות לבדוק האם נהריה עתידה להיות בירת הקולינריה החדשה, או לפחות מקום ששווה שעתיים נסיעה.

     

    ואלו כוכבי ארוחת הטעימות:

     

    ראשונה הפציעה מנה של טרטר סלמון שהוגש לצד גבינת מסקרפונה וקוויאר. למרות שאינני מחובבות הטרטר, השילוב הקטלני בין טעם הסלמון לטעם המסקרפונה והקוויאר היה עילאי ומענג מאין כמוהו. כבר כאן הבנתי שיש לנו פה התחלה של ארוחה מבטיחה. 

     

    המנה הבאה היתה דואט פטה כבדים וריבת בצל לצד מוס כבד וג'לי יין. למעשה מדובר בשתי ווריאציות של כבד, אחת קשה ואחת רכה. המוס הזכיר לי את ממרח הכבד של ילדותי (ילדות לא עשוקה, חשבתי לעצמי, אם היא לוותה בממרח כבד) והפטה שודרג בפיסטוקים משמחים.  לג'לי היין פחות התחברתי, והסתפקתי בריבת הבצל המוכרת והמענגת. 

     

     או אז, ללא הכנה נפשית מוקדמת, נחת על שולחננו גראטן סרטנים מתובל בשמנת, כרישה וגזר, מוקרם בגבינת צאן. היה זה השלב בו קריאות עונג בלתי נשלטות בקעו מפי. סוף סוף בשר סרטנים כהלכתו!!! כמה קשה למצוא כזה במסעדות, תל אביביות ככל שיהיו. בכל ביס אפשר היה לחוש את טעם הסרטנים הדומיננטי, וההתרגשות לא שככה דקות רבות. 

     

    המנה הבאה היתה מח עגל מושחם על בריוש "אבוד", ריבת חצילים וכוסברה. אמנם מח אינו מיועד לכל חיך, אולם לחיך הפרטי שלי וגם של שותפתי המופלאה- הוא מיועד גם מיועד. קריאות העונג מהמנה הקודמת התחלפו באנחות של "שלא ייגמר לעולם" ודומותיהן. המח היה נפלא ומעודן, והבריוש ה"אבוד", שגם הוא הזכיר לי את ימי שבת בבוקר של מחוזות ילדותי, כשעדיין לא היו ייסורי מצפון לבלוס חלה מטוגנת בביצים וחלב, היה נוסטלגי ומענג. 

     

    הראשונה האחרונה היתה כיסוני אינרי ממולאים בבשר טלה וצנובר ברוטב טחינה. – מדובר במעין קרעפעלך עשויים מטופו ובתוכם בשר משובח, משהו דמוי סינייה. טופו מזכיר לי עולם צמחוני ואנורקטי בד"כ, אבל כאן הטופו היווה מסגרת לתבשיל נהדר, שחתם את גזרת המנות הראשונות. 

     

    בשלב הזה לקחנו נשימה וגם שלוק קאווה, ותהינו מי היה השקרן הזה שאמר שהחיים הם לא מנת דבש אחת גדולה. כבר לאחר המנות הראשונות הרגשנו, ששעתיים נסיעה הם כאין וכאפס לעומת התחושה שאופפת את החיך כשבאים אל קרבו ניסים כמו גראטן הסרטנים האלוהי, שייקח לי עוד דורות להתאושש ממנו. ולחשוב שכל הנפלאות הללו יוצאות תחת ידיו של שף נטול גינונים ופוזות, כולה נהרייני שאוהב לבשל אוכל טוב, ולחייך הרבה. 

     

    שבעות אך חדורות רוח קרב, ניגשנו לגזרת העיקריות, לבדוק האם גם כאן יפיק גרוננו קולות שלא ידענו על קיומם. 

    ראשונה הגיעה מנה של ריזוטו פירות ים ברוטב קרם שרימפס ופרמזן. פירות הים היו דומיננטיים וטריים, והפתעת הריזוטו היתה השרימפסים הבשרניים אשר כבר קולפו בשלמותם, ולא היה צורך להתעסק עם הזנב שבד"כ מפר את שלוותי. אפשר לומר שמישהו דאג כאן לכל הפרטים הקטנים כדי שההנאה תהיה לא פחות ממושלמת. 

     

     אחרי כן הגיעה מנה של קוקי סן ז'ק צרובים על מצע פירה בטטה וקרם ג'ינג'ר. כאן שבו לפעול הקולות שהשמעתי כשטעמתי את גראטן הסרטנים, פעם, לפני כמה שעות, כשבקושי ידעתי על קיומה של הפנינה הקולינארית הזו בלב נהריה. הקוקי סן ז'ק נמסו בפה והיו צרובים כהלכה. בטטה איננה מחביבותיי, והסתפקתי בפולנטה דייסתית ומעולה, שהרי ארוחה ללא פולנטה משולה לבמבה ללא קולה.  

     

     המנה העיקרית האחרונה היתה מנה של מדליוני פילה עגל לצד שני רטבים: רוקפור ויין אדום, בליווי מח עצם. אם עד עתה חשבנו ששי יודע להתעסק רק בפירות ים, עתה גילינו שגם בבשר יש לו מגע זהב: פילה העגל היה רך ונמס בפה, וכמובן ששתינו התנפלנו על רוטב הרוקפור המשובח, וביכרנו אותו על פני זה עם היין האדום. מח העצם השחיתותי נגמע על ידנו בכפית המיניאטורית, ובכך הכרזנו על חוסר נשימה שדורש הפסקה, שלא ארכה זמן רב מדי, כיוון שגזרת הקינוחים הלכה והתקרבה. 

     

    שלב הקינוחים הוא השלב בו העגמומיות מתחילה לתפוס את מקומה, מאחר שמרגישים באויר את הסוף הקרב. סופן של ארוחות הוא שלב עצוב מאין כמוהו, שמשתפר רק עם המחשבה על הארוחה הבאה. כאן, באידה, שלב הקינוחים היה הלבנה האחרונה בבניין, שגרמה לי להבין שבנהריה ככל הנראה אבקר לא מעט בעתיד. בכל זאת, אני רוצה שוב לשמוע את האנחות המשונות שלא ידעתי שגרוני יכול להפיק. לקינוח הוגשו לפנינו שלל טעימות מתוקות מכל הסוגים והמינים:

     

    *מלבי -נפלא ולא מתוק מדי.

    *מוס מפתיע מטחינה וסילאן -בטעם עשיר של חלווה.

    *קרם ברולה קטנטן וממזרי.

    * עוגת גבינה אפויה מנצחת (ואני לא טיפוס של עוגות גבינה, אציין לפרוטוקול).

    *טרין שוקולד מריר עם פיסטוק ואגוזים ברוטב ברנדי- טעים, אך הייתי מחליפה את השוקולד לולרונה.

    * קרמבו- ממולא שלושה סוגי שוקולדים, תענוג שוקולדי מובהק. 

     

    או אז, הבטנו זו בזו ברגע של חולשה וידענו, שאם זה ייגמר- נגמור את זה יפה. וגם אם זה נגמר, לא תאחר לבוא הפעם הבאה. על עונג צרוף שכזה, לא מוותרים גם אם הדבר כרוך בשעתיים נסיעה.ארזנו את מטלטלינו, שיכורות מאושר ומאוכל, והתחלנו במסע הביתה, כשאני מהרהרת בטעמים שלא יישכחו במהרה, בזכרונות הילדות שלי מנהריה, ובעיקר בפעם הבאה שבה אבקר באידה. למרבה הפלא והמחדל, נותרו עוד מנות בתפריט שלא טעמתי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/8/09 21:16:

      צטט: mi alma 2009-06-07 21:00:30


      תודה על ההמלצה

       

      נשמע נפלא!

        7/6/09 21:00:

      תודה על ההמלצה
        7/5/09 10:16:


      הרשו לי להעיר כי נראה לי שהמנה היא מה"אידלה" הביסטורו הצמוד לאידה ( אותם בעלים)

      בכל מקרה אין לי אלא להמליץ על המקום

      אוירה ושירות מדהימים- חיוך מהלב ולא מאולץ.

      ואוכל מעולה.

      אין דרך טובה יותר מלסיים הליכת בוקר מנהריה לבצת וחזרה מאשר ישיבה במרפסת של אידלה על בראנץ מפנק

       

       

        5/5/09 12:30:

      אכלתן קצת מנות :)
        4/5/09 16:41:

      שמחים על עונג נהרייני רצוףצוחק
        4/5/09 16:25:

      כבר כמה זמן שאני מתכנן טיול לעיר הזאת, רשמתי לפני ובביקורי אגיע למסעדה ואדווח...
        3/5/09 19:01:

      כתוב יפה
        3/5/09 18:48:

      הצלחתן לקום אחרי ארוחה כה נפלאה

      איזה פינוקים הרעיפו עליכם 

      ששת שביקר כבר בשתי מסעדות של האליפות מתחיל לקנא.....

       

      שאפו

        3/5/09 18:11:
      אם כך נראה לי שהבעיה היא רק השם של המסעדה. אידה נשמע כמו מסעדה של עוף מכובס. חוץ מזה היה נחמד לקרא את השנונה היפה הזו מבקרת בעדינות. ידיעות אחרונות,מאחוריך?
        3/5/09 16:09:

      אחות, שאת מלכה זה לא להאמין כמה כוסית את יכולה להיות וגם לבלוס בלי היכר.