ישנם אנשים היודעים מרגע לידתם את ייעודם, כאילו היה זה צבע העיניים שלהם וישנם אנשים, מה לעשות שלא, אלו אנשים, שזורמים עם החיים ונותנים לאירועים ולצרכים המשתנים שלהם להוביל אותם לעיסוקם. 

"אין דבר ממשי בחיים...מלבד השינוי", נאמר ע"י אנשי רוח במזרח עוד לפני אלפי שנים וכל מה שיש לנו כבני אדם לעשות, זה להיות ערים לשינוי המתמיד, להתבונן בו, לזרום עימו, לנצלו במידת האפשר -לטובתנו ובעיקר ללמוד ליהנות ממנו.   

לעומת הזרימה, את הייעוד לא צריך להצדיק, לא להסביר ולא לתרץ, הוא פשוט נמצא שם, מדבר אליך, מאיר לך דרך ומזמין אותך לפעול להשגתו. 

כשהייתי בת 10 אושפזתי בבית חולים לניתוח אוזניים למשך ארבעה ימים, הוריי שהיו מטופלים בשני ילדים קטנים נוספים ועבודה תובענית, יכלו לכבד אותי בנוכחותם רק כשעה בכל ערב לפני לכתי לישון, כך שרוב הזמן הייתי בבית החולים בעצם לבד.

אישפוז בבית החולים פותח בפני ילדים עולם שאינו מוכר להם, הנראה מאיים ומפחיד וההתמודדות עם העולם הזה לבד, בנוסף להתמודדות עם כאבי ניתוח, הופכת את השהות בבית חולים לחוויה קשה ומפחידה עד מאוד.

למרות זאת, אני זוכרת את הימים המפחידים האלה כנסבלים יחסית, בזכותה של אחות אחת, רחמנייה אמיתית, שהייתה כה רכה וטובה אלי, שמדקה לדקה, הערצתי אליה גברה והתפתח בינינו קשר רגשי חזק, שהקל על סבלי. 

לאחר חלוף זמן, כשהתלבטתי מה ללמוד לאחר הצבא, מצאתי את עצמי, כן, ניחשתם נכון, בבית ספר לאחיות.

היה זה כאילו מובן מאליו, שזה מה שאני צריכה לעשות עם חיי, שזהו יעודי.

לאחר שבדקתי עם עצמי מה הביא אותי לשם הבנתי, שלאותה דמות מלאכית שהייתה שם בגיל 10 הייתה השפעה מכרעת על החלטתי ללכת בדרך הזו. 

לאחר שבע שנים כאחות התברר, שעל אף שהסיעוד נראה בעיני הילדה שבי זוהר, מבטיח ומספק, הוא היה עבורי למעשה, מקצוע מתיש, תובעני, בעל רוטינות כמו כל תחום אחר ובהיותי חברת קיבוץ ואם לשני ילדים קטנים הבנתי, שאני יכולה למצוא לי עיסוק נוח ומתאים יותר. 

במהלך השינוי המקצועי שביצעתי, הבנתי את אחד האמיתות הגדולות על ייעודנו:

למעשה אין לנו כל ייעוד ספציפי ידוע מראש ושהייעוד שלנו הוא בעצם כל מה שנבחר באותו רגע בתור הדבר אותו נרצה להיות, מפני שישנה נקודה בחיים, שבה אתה יודע, שאתה מתחבר להרבה תחומים שונים ולכן, אתה פשוט יכול להיות מה שתבחר להיות.

תנאי הכרחי למימוש הדבר הזה הוא, יכולתך לצפות ולהבחין בדברים מהצד, להביט נכוחה ביכולותיך והכי חשוב: לבצע באומץ את השינוי כדי להרוויח את חייך. 

והיום, כשעומד בני, שאך זה מכבר השתחרר מהצבא, בפני השאלה הגדולה: "מהו הייעוד שלי"? אני מבינה, שכל אחד מאיתנו נולד עם מטען יכולות וכישרונות מיוחדים לו, חלקם מתפתחים עם הגדילה ומושפעים מנסיבות חיצוניות וחלקם לא באים לידי ביטוי בכלל, כי אנחנו כאנשים, לא נחשפים לכולם במהלך גדילתנו.

יהא אשר יהא המנגנון, תהא אשר תהא האמונה האם הייעוד מולד או מתפתח, ברור ללא ספק שהייעוד שלנו החבוי שם בתוך כל אחד מאיתנו וכמושפע מתהפוכות החיים הינו דינאמי. 

מהדברים עולה, שישנה חשיבות רבה להעלות את הייעוד שלנו למודעות כי כשאדם פועל לאור ייעודו, הוא מתמלא שמחה וסיפוק, הוא חש זוהר וכיף לו לקום בבוקר כי הוא חש שיש תכלית לקיומו.    

אדם העושה מה שהוא עושה לאחר מסע פנימי ולאחריו בחירה אישית, חש שהוא מוביל את חייו ולא הם  אותו. 

כאשר תצליח לעסוק בעשייה, אשר תקדם את ייעודך הטבעי, התואם את כישוריך, באופן העולה בקנה אחד עם ערכיך, אזי גדולים הסיכויים שתחוש סיפוק בלתי רגיל בקריירה שלך ויותר מכך, היא תפסיק להיות קריירה ותהיה אורח חיים.

ואסיים במסר לילדינו המתלבטים לגבי דרכם בחיים באמצעות דבריו של ריצ`רד באך:

 "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות".  העלו את רף השאיפות שלכם ותגיעו רחוק.

*המאמר מוקדש לילדיי.