עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    רנסנס איטלקי

    8 תגובות   יום ראשון, 12/4/09, 09:36


     פליני, ויסקונטי, פזוליני, דה סיקה, רוסליני ואנטוניוני – כל אלה מזוהים עם תור הזהב של הקולנוע האיטלקי, זה שהביא לעולם את הניאו-ריאליזם בעל המסרים החברתיים וזה שחרג בדיוק מאותו ריאליזם על מנת לחדור פנימה אל תוך הנפש האנושית והזיותיה. הקולנוע האיטלקי של שנות ה-40 וה-50 סיפק פרולוג למה שעתיד הגל החדש לעשות למדיום כמה שנים מאוחר יותר. אם התפרצותו של הגל החדש בצרפת ב- 1959, שאבו מהצלחתו גאוני איטליה, על מנת לחגוג על המרד הצורני והפוליטי שאפיין אותו. במשך עשור וחצי נוספים המשיכו הסרטים האיטלקיים לרתק את הפילם-באפס בתעוזה שלהם, בהומור שאפיין אותם, בעיצובי הפריימים המענגים, המהפנטים, מעוררי ההשראה. הקולנוע האיטלקי הצדיק את קיומו מתוך המורשת התרבותית של מיכלאנג'לו, רפאל וקראווג'יו. יהיה זה יומרני ואפילו מעליב לומר שמאמצע שנות ה-70 חווה הקולנוע באיטליה נסיגה מהותית. הרי גדולי אומה כמו ברטולוצ'י, וורטמולר, האחים טביאני, מרקו בלוקיו ואטורה סקולה המשיכו לענג את הצופים הבינלאומיים לאורך כל שנות ה-70 וה-80. אם זאת ניתן היה לחוש באיזושהי האטה בתנופה היצירתית, הפנייה של תשומת לב בינלאומית חזרה לארצות הברית, שם התעוררו הצעירים כדי לבעוט להוליווד בביצים, לעיתים אפילו מבפנים.     

     

     

    והנה, מילניום חדש רואה את אור הזריחה ומשהו מתחיל להתעורר בארץ המגף. כיום ניתן להבחין בכמה יוצרי קולנוע שהחלו את דרכם באמצע העשור הקודם, שמביאים איתם אסתטיקה מרתקת ועיסוק פוליטי ופסיכולוגי מעורר מחשבה. נני מורטי, הבמאי המוערך של  "יומנו של נני מורטי" ו-"חדרו של הבן" היה הראשון שהחזיר עטרה ליושנה עם סגנון אישי ייחודי, כזה ששואב ממסורת הקולנוע הדוקומנטרי אך מטשטש את גבולותיו. מורטי חיזק את המושג "יומן קולנועי", את החשיבה כי המצלמה – יש בכוחה לשמר את מערך זיכרונותיו, מחשבותיו ומאווייו של המצלם, ושעוצמתם של החומרים הללו לא פחותה מכל בדיה או לחלופין סיפור אמיתי בעל מאפיינים דרמטיים (בהקשר הזה ראוי להזכיר כאן גם את דוד פרלוב וגם את ג'ונתן קאהוט שהפתיע לפני שנתיים עם Tarnation שלו). מורטי שילב בחן רב ועם הרבה מאוד הומור שנון בין האישי לספרותי לציבורי. הקומנטרי שלו על החברה האיטלקית ועל הפוליטיקה של מדינתו חשוב ביותר בעידן שבו הכל הושטח ע"י המדיה, זו שנשלטת ללא עוררין ע"י ראש ממשלת איטליה, איש העסקים המושחת סילביו ברלוסקוני. מורטי מפגין אומץ גדול כשהוא בא לפתוח את פיו על הפיכתה של האומה האיטלקית לתוכנית ריאליטי אחת גדולה בשליטתו של אדם שכנראה השחיל עצמו לפוליטיקה באמצעים לא ממש כשרים. את הסיפור הזה הוא מספר בסרטו האחרון Il Caimano, שבו מפיק סרטי B זולים מוצא עצמו עם תסריט בעייתי של במאית בעלת מודעות פוליטית. מורטי יוצא לא רק נגד ברלוסקוני עצמו אלא גם נגד כל מי שאפשר לו לנהל את ענייניו בשלווה, מתוך עצימת עיניים והעדפה של בידור זול על פני קולנוע חתרני.

      

     

    אבל ברלוסקוני הוא לא היחיד שזוכה לחשיפה. כמוהו גם ג'וליו אנדראוטי, מי שכיהן שבע פעמים כשר או ראש הממשלה האיטלקית, מאז שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90. סרטו העמוס והפתלתל של פאולו סורנטינו, Il Divo, שזכה בשנה שעברה בפרס השופטים בפסטיבל קאן, מביא פרופיל פוליטי מורכב שמתרכז בקשריו של אנדראוטי עם המאפיה. זאת ארבע שנים לאחר שהציג את סרטו השני והמבריק – The Consequences of Love שגם מפנה זרקור לדמותו התמהונית של יועץ פיננסי שנאלץ לגלות במלון שווייצרי לאחר שהסתבך עם הפשע המאורגן. הקשר התמאטי בין שני הסרטים בולט לעין, וחושף, כנראה, את מה שעומד מאחורי האלגוריה האניגמטית ההיא מ-2004. בסגנון אלגנטי, תוך שימוש במצלמה שטה וסטים סטריליים, מתאר סורנטינו ב-Consequences את פעולות הייאוש האחרונות של אדם גוסס. אלא שלא מדובר בגסיסה פיזית, אלא בשקיעה נפשית מדיטטיבית אל נבכי הדיכאון. סורנטינו מייצר אמירה פוליטית כשהוא ממקם את הגיבור בתוך מרחב מודרני קר שכולו השתקפויות בזכוכית, מדרגות נעות ומעליות, חנויות אופנה עילית, וחדרי מלון מצוחצחים מדי. באמצעות עריכת סאונד מדוקדקת הוא מייצר קשר קוגניטיבי בין הגיבור לצופה, תוך שהוא מניע את שניהם מהמציאות החיצונית לזו הפנימית, וחוזר חלילה.

      

     

    סרט איטלקי נוסף שכיכב בשנה שעברה בקאן, הוא מן הסתם הסרט שזכה בגראנד פרי – סרטו האחרון של מאתאו גארונה, Gomorra, שראו זה פלא, גם כן עוסק בהשפעת המאפיה על הפוליטיקה האיטלקית, תוך שהוא מתמקד במשפחות הפשע של העיר נאפולי. כנראה שעידן ברלוסקוני אכן מעורר את יוצרי הקולנוע לסוג של אקטיביזם, גם כשהפוליטיקה היא לא בהכרח התמה המרכזית של עבודותיהם. גארונה, באופן ספציפי, עסק בשני סרטיו הקודמים, דווקא בתימות פסיכולוגיות ולא חברתיות. שני סרטיו, The Embalmer (2002) ו-Primo Amore (2004), מתארים התנהגויות אובססיביות של יחידים גבריים, בעיקר בתחום המיניות. בראשון מדובר במפחלץ חיות לא אטרקטיבי פיזית אך מאוד כריזמטי (שאגב, גם כן עובד בשביל המאפיה בניתוח גופות), שמתלבש על אדוניס יפהפה אך מעט כהה חושים, לו הוא מציע עבודה כעוזר. הדרך של פפינו להתקרב רגשית וחושית למושא האובססיה שלו – ואלריו, היא באמצעות לקיחה על עצמו של תפקיד דמות-אב סמכותי מצד אחד ושיתוף ואלריו באורגיות עם זונות, מצד שני. כשואלריו מתאהב בבחורה חריפה, מעמדו של פפינו, מן הסתם, מתערער בצורה בלתי נסבלת עבורו. Primo Amore מביא פרוטוקול מאוד מדוייק של אובססיה אחרת בעלת מאפיינים סאדו-מזוכיסטיים. בסרט זה ויטוריו המופנם נאלץ להתפשר שוב (כנראה אחרי התנסויות רעות רבות בעבר) על בחורה "מלאה" מדי לטעמו. אופיו הכפייתי ואי היכולת שלו להתנתק מהרעיון שעומד בבסיס הסטייה שלו, מאלצים אותו לא להתפשר גם הפעם ולהכניס את חברתו החדשה, סוניה, למשטר אכילה חולני. ויטוריו מוצא בסוניה סוג של בת ברית לפטיש שלו משום נטיותיה המזוכיסטיות. סוניה היא אישה שתופסת עצמה כאובייקט (היא גם מתפרנסת כמודל עירום בבית ספר לאומנות), כנראה כתוצאה של יחסים מעט אינססטואליים עם אחיה הגדול, מה שמאפשר לה לקחת חלק במשחק הנוראי הזה של הדיאטה. כמובן שכשהרעב משתלט, ויטוריו חש בסכנה מתקרבת והוא נהייה אובססיבי עוד יותר.

      יוצר רביעי שראוי להתייחסות, גם הוא משלב בין ענייניו סוגיות פוליטיות וסוגיות פסיכולוגיות, הוא הבמאי הצעיר קוסטאנזו סאווריו. סרטו העלילתי הראשון, Private, מפתיע בעובדה שיכול היה להיות סרט ישראלי לכל דבר, אלמלא הייתה תעשיית הקולנוע הישראלית כל כך בעייתית. הסרט בכיכובו של מוחמד בכרי, מתרחש כולו בבית מבודד בשטחים הכבושים, ביתו של אינטלקטואל פלסטיני שמסרב לפנות את העמדה לטובת ההתנחלות היהודית הסמוכה. צה"ל בשלו, שולח כיתת חיילים לאייש את בית המשפחה ודן אותם לגלות בקומה התחתונה בלבד. מדובר כאן בדרמת מתח פסיכולוגית שגם שואפת בחלקה לתאר את התהוותה של אידיאולוגיה טרוריסטית (בייחוד אצל בן המשפחה) כפועל יוצא של דיכוי ואלימות מצידו של הכובש. אבי המשפחה, בניגוד לסטריאוטיפ השגור אצל ישראלים רבים, מבוסס על דמותו האמיתית של מורה פלסטיני שדגל באי-אלימות והתנגדות שקטה. סרטו השני של סאווריו, In Memory of Me, הוא יצירה מורכבת מאוד, רעיונית וסגנונית, שמתארת את התלבטויותיהם הרוחניות של מספר תלמידים בבית ספר קאתולי לכמרים. הסרט אפוף תחושת מיסתורין, מאוד בזכות השימוש המבריק בחלל ותאורה, טכניקה שמיישמת סוג של הקבלה בין מסדרונות המוסד הגותי למסדרונות הנפש של הבחורים הצעירים, שמתלבטים בסוגיות של אמונה באלוהים ואהבה. חוויית הצפייה אמנם דורשת עירנות וריכוז, אך המטען הרגשי והפילוסופי שנובע ממנה, שווה כל רגע.
    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/7/09 23:09:

       

       

       

      כמה מצחיק שתמיד נערים בתחתונים צבעוניים

      ברקע שמיים אפורים קצת מיים וירוק ואפשר למכור לנו איזו אקזוטיקה אירופאית

      שים עליהם רובים ויש לך ניגוד [בנאלי, אבל ניגוד]

       

       

      על הטקסט ויתרתי.

      [לא כמו במקרה של כרמן פוגשת את בוראט - שם התגובה עם הערווה הרשימה אותי בכנותה המתחסדת]

       

      אחפש עוד המלצות. 

        16/4/09 10:09:

      צטט: מחבקת אסלות 2009-04-14 17:56:22

      אתה בא לומר שכל סרטי הפשע של פרננדו די לאו וחבריו הם "האטה בתנופה היצירתית"? 

      יש מצב. ועדיין, אחלה סרטים.  

       

       


      הסרטים של פרננדו די ליאו וסרטי הג'יאלו למינהם הם אחלה סרטים, אבל הם פס ייצור. בתור פס ייצור הם אחלה , אבל ביחס למה שקדם להם בקולנוע האיטלקי הם סוג של "האטה", כן, מה לעשות. כמובן שגם ביניהם יש בולטים. אני למשל ממש אוהב את דריו ארג'נטו, שפעל לאורך שנות ה-70 וה-80, עד עצם היום הזה. אבל ביננו, העוצמה של סרטיו היא באיכות הסגנונית ולאו דווקא בתכנים עצמם.
        14/4/09 21:08:


      האיטלקי האחרון שראיתי מוכר החלומות, 96 .

      היה פיוטי, אבל איפה שהוא,, לא עבד..

        14/4/09 17:56:

      אתה בא לומר שכל סרטי הפשע של פרננדו די לאו וחבריו הם "האטה בתנופה היצירתית"? 

      יש מצב. ועדיין, אחלה סרטים.  

        13/4/09 22:09:

      צטט: שוקי99שיק 2009-04-13 20:43:59

      גומורה הוא סרט נורא ומזעזע

      אפילו הקדשתי לו פוסט, משהו מחריד

      מי רוצה לראות שיעמום שכזה , עלילה לא מתפתחת, וריאליזם שכזה ?

      לא אהבתי, הסרט הזה היה סבל !

       

       

       

      כל אחד וטעמו האישי....
        13/4/09 20:43:

      גומורה הוא סרט נורא ומזעזע

      אפילו הקדשתי לו פוסט, משהו מחריד

      מי רוצה לראות שיעמום שכזה , עלילה לא מתפתחת, וריאליזם שכזה ?

      לא אהבתי, הסרט הזה היה סבל !

       

        12/4/09 11:53:


      עד כמה שידוע לי רק "גומורה" מוקרן עכשיו בארץ, כנראה משום שזכה לתהודה עקב זכייתו בגראן-פרי בפסטיבל קאן 2008.

       

      חבל שאף אחד לא טרח לרכוש את  Private שמדבר עלינו ועל שכנינו. כנראה שמוחמד בכרי לא מספיק חשוב בסצנה הישראלית וגם כנראה שאף אחד לא רוצה להציג סרט שמציג את הכובש הישראלי באור כל כך שלילי.... הסרט גם משרטט קו ברור בין מצב הכיבוש להתהוותו של טרור בשטח הכבוש. כנראה שזה גם מסר שלא רוצים להפנים כאן, שנערים פונים לטרור כשרומסים להם את הבית ואת המשפחה. הרי זה ידוע שטרוריסטים נולדים כאלה, טרוריזם זה עניין גנטי, מה לא ידעת את זה, מיא?

        12/4/09 11:28:
      פוסט נפלא - כל אלה לא הוצגו בארץ?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין