עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    צל של ספק - על סרטו החדש של ג'ון פטריק שאנלי

    11 תגובות   יום חמישי, 26/3/09, 10:25


    ספק הוא לא רק שמו של סרטו הראשון של ג'ון פטריק שאנלי, הוא לא רק המצב המשפטי והאישי המסובך שבו נתונות דמויותיו. ספק היא העמדה אליה מוכנסים הצופים בכל רגע נתון של צפייה, בכל ג'סטה של שחקן, בכל בחירה מדוקדקת של מיזנסצנה. ספק הוא המצב הקיומי נקודה, ושאנלי, שהרי גם כתב את המחזה, מקפיד לעסוק בכך כבר בהתחלה, בדרשה הראשונה שנושא האב ברנדאן פלין מול קהילתו המחבקת, האהובה. לאורך כל הסרט מרחפת עננת הספק הזו, זו שכה מחרידה אותנו משום שבגינה אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר, ולא רק בקיומו של אלוהים. לא רק בזה. כל אדם מוצא עצמו מטיל ספק באמונותיו לפחות פעם אחת, בין אם תהייה זו האמונה המוחלטת במחשבה המדעית, ברציו, או באמונה שלו בבני אדם, או בקיומו של צדק עלי אדמות, או בקיומה של מציאות אחת, אמת אחת. והרי עצם זה שאנו מרכיבים לעצמנו את המציאות והיא לעולם תהייה המציאות הסובייקטיבית שלנו, ואף פעם לא תתאים במדוייק לתפיסותיהם של אחרים – רק זה מספיק כדי לעורר בנו את הספק שיש משהו אמיתי בו אנחנו יכולים להיאחז בבטחה. דמויותיו של שאנלי כה רוצות להאמין שיש סדר בעולם, שיש הנחייה (במקרה שלהם, אלוהית), שיש תכנון מוקדם של משהו אינטליגנטי וגדול שפורס את חמלתו על האנושות ונותן לה להתחמם לאורו. המפגש בין הכומר פלין לנזירה אלויסיוס מנפץ עבור שניהם, אבל בעיקר עבור הצופים בסרט, את האמונה שיש טוב מוחלט ורע מוחלט, שאין מקומות אפורים, שאין מקום לספק.     

    הכל מתחיל עם זה שהאחות אלויסיוס, מנהלת בית ספר קאתולי בברונקס של שנות השישים, מצווה על הנזירות האחרות, המורות של בית הספר, לפקוח עין על האב פלין, שהוא ראש הקהילה, המדריך הרוחני שלה, והבוס של הנזירות עצמן - משום שלא מוצא חן בעיניה דרכיו הליברליות. אם אלויסיוס מייצגת את האגף השמרני, הקשוח, המעניש של הכנסייה הקאתולית, הרי שפלין מייצג רוח חדשה של תפיסות ליברליות יותר (בכל זאת מדובר בסיקסטיז), וכאלה שמייחסות חשיבות גדולה יותר לערכים הנוצריים של אהבה וחמלה. בעוד אלויסיוס רואה עצמה ככזו שחייבת להצליף על מנת לזכות במשמעת ברזל מצד הקהילה, פלין רואה בעבודתו ככומר ערוץ לתקשורת עם הקהילה, אופצייה להוות דמות אב עבורה, ובמיוחד עבור אלה שמזלם לא שפר עליהם. אחד כזה הוא התלמיד השחור הראשון של בית הספר, דונאלד מילר, שסופג אלימות מצד אביו הביולוגי, ושאולי מוצא באב פלין תחליף אב אמיתי. או שמא מדובר באשלייה בלבד? הפרנויה של אלויסיוס, זו שמובילה לעירונות מצד נזירותיה, גורמת לאחת מהן, המורה החדשה והתמימה, הנזירה ג'יימס, לראות כמה דברים שמטרידים אותה מספיק כדי לפנות למנהלת שלה. אלויסיוס, מצידה, לוקחת את העניינים קדימה ומאשימה את פלין כי הוא "מתעסק" עם דונאלד. הוא כמובן מכחיש, אולם ההלם שבו הוא שרוי, ההיסטריה אליה הוא נקלע, גורמים לנו – קהל הצופים – לחשוב שאולי יש אמת בחשדותיה של אלויסיוס. שאנלי מתעכב על מבטים אמביוולנטיים ויוצר דרמה מלאת עוצמה סביב הספק שמותיר האב פלין לגבי הניצול המיני בו הוא מואשם. למרות שנראה כאילו זהו מצב  "קלאסי" של ניצול, אלויסיוס לא מצליחה לספק אפילו לא ראייה משמעותית אחת שתהייה קבילה בבית משפט. היא גם יודעת שאם תעביר את הידיעה לרשויות הכנסייה הבכירות ממנה, ייסגר העניין ביניהם, כפי שידעה שקורה מנסיון קודם. אלויסיוס מעוררת את אהדת הצופה בכך שלמרות קשיחותה ולמרות שהיא נוקטת בקו היותר שמרני של הכנסייה הקאתולית, היא גם מודעת לעובדה שהכנסייה שלה היא אירגון פטריארכלי שבו המילה שלה קטנה ביחס לזו של הגבר הממונה עליה, וזה שאמור להיות המדריך הרוחני שלה. באקט שניתן אפילו לקרוא לו פמיניסטי, היא מחליטה לנהל את הפרשה בעצמה, לגרום לפלין להודות באשמתו בלי לערב את המונסיניור או את הבישופ. לנוכח הידיעה שניצול מיני של alter boys הוא עניין נפוץ למדי בעולם הקאתולי, כצופים קשה לנו שלא לעמוד לעיתים לצידה של אלויסיוס, למרות שבאופייה היא מעוררת דחייה וזעם.    

     

     

     

    בכל רגע נתון שבו אנו כצופים מתחילים להאמין לאלויסיוס, מבצע שאנלי מהלך תסריטאי שמטיל ספק בהנחות שלנו. למעשה, בדיאלוגים המאוד מדוקדקים שלו, במהלך הנרטיבי שהוא טווה, הוא מכריח אותנו לחשוב ולעמת בין נתונים בכל רגע נתון. הוא בונה לנו הנחות יסוד ומנפץ אותם כלאחר יד, רק כדי לבנות לנו הנחות חדשות שגם אותן הוא מנפץ. שאנלי – המחזאי כאלוהים – מעביר אותנו הצופים את מסע התלאות הזה שנקרא החיים, מסע שבו אנו נאלצים, כל פעם מחדש, להטיל ספק באמונות שלנו כחלק מתהליך של התבגרות. המצב האנושי, אליבא ד-שאנלי, הוא מצב של ספק מתמיד, שבו אנו מנסים להיאחז בכל נקודת אור, בכל הבנה, רק כדי למצוא את עצמנו בחשיכה, תרים אחר נקודת האור הבאה להיאחז בה.

    רק עוד כמה הערות: הסרט כה מורכב שאפשר לנהל דיונים סביב כל מיני סוגיות בתוכו. למשל, תפיסתם של אלויסיוס ופלין את עצמם כתחליפים הוריים. שניהם הרי נטולי ילדים, אנשים יחסית בודדים שמחפשים להגשים את הצורך שלהם במשפחה באמצעות הכנסייה. ההקבלה שנעשית בין אלויסיוס לאמו של דונאלד בסרט מרתקת למדי. יחסי גברים-נשים בכנסייה הקאתולית הם גם נושא חשוב שעולה מתוך הסרט. נשאלות כמה שאלות לגבי ההגמוניה בכנסייה, מי באמת שולט במי.

    וכמובן שלא נגעתי בקצה קצהו של המטען הפילוסופי והתיאולוגי של הסרט. הסרט מעלה שאלות כמו: כיצד אנו מייצרים לעצמנו משמעות בחיינו? ממה מורכבת הזהות האנושית? מה הכוחות הטרנסצנדנטיים שפועלים עליה? מהו טוב? מהו רע? יש בכלל כזה דבר טוב ורע, או שמא זוהי רק דיכוטומיה שנועדה להכניס קצת סדר לכאוס הזה שנקרא הקיום האנושי? האם אנחנו חיים בתוך סימן שאלה אחד גדול?

    חשוב לציין גם שמריל סטריפ מוכיחה בפעם האני-לא-יודע-כמה שהיא כנראה שחקנית הקולנוע הטובה ביותר עלי אדמות. פשוט לא להאמין עד כמה העבודה שלה על דמות היא עבודה מורכבת ודקדקנית, עד לרמת העיוותים הכי קטנים בפנים, הקול, המבטא (כמובן) והעומק הרגשי שהיא מביאה לדמות. פיליפ סימור הופמן עושה עבודה מצויינת, כהרגלו, אבל סטריפ פשוט נשגבת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/5/09 00:37:

      צטט: חולם סדרתי 2009-05-14 20:19:45

      התיאור שלך עושה חשק לראות את הסרט ... תודה

       

      אגב, בהסטוריה של המחשבה הנוצרית (ובמיוחד אצל הקתולים)

      משתמשים בספק דווקא בתור הבסיס לאמונה

      כי אם אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות כלום ... אז הבחירה היא בין אמונה לבין ייאוש 

      וכשבחירה היא בין שני חתנים כאלה לא מוצלחים

      מוטב לנו ללכת על הדרך המוכרת - זו של אבותנו. 

       

      צור 

       

      אסטרטגיה טובה

        14/5/09 20:19:

      התיאור שלך עושה חשק לראות את הסרט ... תודה

       

      אגב, בהסטוריה של המחשבה הנוצרית (ובמיוחד אצל הקתולים)

      משתמשים בספק דווקא בתור הבסיס לאמונה

      כי אם אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות כלום ... אז הבחירה היא בין אמונה לבין ייאוש 

      וכשבחירה היא בין שני חתנים כאלה לא מוצלחים

      מוטב לנו ללכת על הדרך המוכרת - זו של אבותנו. 

       

      צור 

        14/5/09 18:25:

      צטט: קיידי 2009-05-12 23:43:09

      צטט: nicolasux 2009-03-27 09:31:07

      צטט: דני.ל 2009-03-27 08:21:36


      לא ראיתי את הסרט

      אבל ראיתי את ההצגה על הבמה בניו יורק

       

      הייתה בה סצנה מדהימה אחת עם האימא של הילד.

       

       

       

      גם בסרט הסצנה הזו הייתה מדהימה למדי. שתי נשים - שתי תפיסות אמהות, ואתה לא יודע במי לצדד. אני חושב שזו הגדולה של המחזה הזה - לאורך כל הצפייה אתה עסוק בשאלות מוסריות ולא מסוגל להתחייב לצדד באף אחד מהגורמים. נראה פתאום שכולם צודקים וזה מה שהופך את הקונפליקט הזה לכל כך אמיתי וכל כך מטריד בו זמנית. כל פעם שבא לך להביא לאלויסיו סטירה, אתה פתאום קולט שבסך הכל מדובר באישה עם סוג של מחוייבות ראויה להערכה. כל פעם שבא לך להאשים את פלין בניצול, אתה מקבל אינפורמציה שהופכת את המסקנה הזו על פיה ופותחת אופציות אחרות שבגללן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.

       

      לדעתי זו הסצנה החזקה והמשמעותית ביותר בסרט. היא מעלה את "הספק" מהמישור הטריוויאלי (כמעט) של העלילה למישור המורכב והעמוק יותר של מוסר באופן כללי.

       

       

      ותצטרך להרחיב בהזדמנות....

        14/5/09 18:24:

      צטט: מילה אחת 2009-05-12 23:35:17

      תיארת בצורה מדויקת את התחושות שלי במהלך הצפיה בסרט.

      מרשים מאוד :)

       

       

      ידעתי!
        12/5/09 23:43:

      צטט: nicolasux 2009-03-27 09:31:07

      צטט: דני.ל 2009-03-27 08:21:36


      לא ראיתי את הסרט

      אבל ראיתי את ההצגה על הבמה בניו יורק

       

      הייתה בה סצנה מדהימה אחת עם האימא של הילד.

       

       

       

      גם בסרט הסצנה הזו הייתה מדהימה למדי. שתי נשים - שתי תפיסות אמהות, ואתה לא יודע במי לצדד. אני חושב שזו הגדולה של המחזה הזה - לאורך כל הצפייה אתה עסוק בשאלות מוסריות ולא מסוגל להתחייב לצדד באף אחד מהגורמים. נראה פתאום שכולם צודקים וזה מה שהופך את הקונפליקט הזה לכל כך אמיתי וכל כך מטריד בו זמנית. כל פעם שבא לך להביא לאלויסיו סטירה, אתה פתאום קולט שבסך הכל מדובר באישה עם סוג של מחוייבות ראויה להערכה. כל פעם שבא לך להאשים את פלין בניצול, אתה מקבל אינפורמציה שהופכת את המסקנה הזו על פיה ופותחת אופציות אחרות שבגללן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.

       

      לדעתי זו הסצנה החזקה והמשמעותית ביותר בסרט. היא מעלה את "הספק" מהמישור הטריוויאלי (כמעט) של העלילה למישור המורכב והעמוק יותר של מוסר באופן כללי.

       

        12/5/09 23:35:

      תיארת בצורה מדויקת את התחושות שלי במהלך הצפיה בסרט.

      מרשים מאוד :)

        1/4/09 23:18:

      בדיוק חשבתי לראות את זה \ עודדת אותי אז תודה
        27/3/09 09:31:

      צטט: דני.ל 2009-03-27 08:21:36


      לא ראיתי את הסרט

      אבל ראיתי את ההצגה על הבמה בניו יורק

       

      הייתה בה סצנה מדהימה אחת עם האימא של הילד.

       

       

       

      גם בסרט הסצנה הזו הייתה מדהימה למדי. שתי נשים - שתי תפיסות אמהות, ואתה לא יודע במי לצדד. אני חושב שזו הגדולה של המחזה הזה - לאורך כל הצפייה אתה עסוק בשאלות מוסריות ולא מסוגל להתחייב לצדד באף אחד מהגורמים. נראה פתאום שכולם צודקים וזה מה שהופך את הקונפליקט הזה לכל כך אמיתי וכל כך מטריד בו זמנית. כל פעם שבא לך להביא לאלויסיו סטירה, אתה פתאום קולט שבסך הכל מדובר באישה עם סוג של מחוייבות ראויה להערכה. כל פעם שבא לך להאשים את פלין בניצול, אתה מקבל אינפורמציה שהופכת את המסקנה הזו על פיה ופותחת אופציות אחרות שבגללן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.
        27/3/09 08:21:


      לא ראיתי את הסרט

      אבל ראיתי את ההצגה על הבמה בניו יורק

       

      הייתה בה סצנה מדהימה אחת עם האימא של הילד.

       

        26/3/09 15:23:

      צטט: דיתי אני 2009-03-26 13:01:30

      (עוד) לא ראיתי את הסרט אבל  הכתיבה שלך, התוכן והסגנון, מרשימים ומהנים בפני עצמם. אני סומכת על מריל סטריפ שעשתה עבודה מעולה והיא אכן, ככל הנראה, ובלי קשר לסמפטיה אליה או לאי-סמפטיה, שחקנית מליגה בה יש רק עוד בודדים נוספים (אם בכלל), היא מסוגלת לרמת משחק חכמה ועדינה באופן קיצוני, במובן של יצירת דמויות כה שונות זו מזו וכה מורכבות.

       

       

      ללא ספק ואני מבטיח לך שגם הפעם לא תתאכזבי. השילוב של היכולות שלה עם תסריט\מחזה כל כך מורכב ומרגש הוא שילוב מנצח.
        26/3/09 13:01:
      (עוד) לא ראיתי את הסרט אבל  הכתיבה שלך, התוכן והסגנון, מרשימים ומהנים בפני עצמם. אני סומכת על מריל סטריפ שעשתה עבודה מעולה והיא אכן, ככל הנראה, ובלי קשר לסמפטיה אליה או לאי-סמפטיה, שחקנית מליגה בה יש רק עוד בודדים נוספים (אם בכלל), היא מסוגלת לרמת משחק חכמה ועדינה באופן קיצוני, במובן של יצירת דמויות כה שונות זו מזו וכה מורכבות.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין