עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    עוד כמה המלצות מהקולנוע הדני

    5 תגובות   יום שישי , 20/3/09, 16:17

    בעיקר זוגיות. בעיקר משפחה. בעיקר תסריטים משופצרים. בעיקר שחקנים מאומנים. בעיקר אנשים שעושים קולנוע אחד עם השני, פעם כתסריטאים, פעם כבימאים, פעם כשחקנים. מקצוענות היא ערך בדנמרק, פרפקציוניזם. אין שם כמעט מעידות מחפירות. גם לא פלצנות מתחכמת, אליטיסטית. מה שיש זה הרבה אומץ ורצינות ורגישות לרגעים הקטנים של החיים, למצבי המשבר שפוקדים את כולם. קנאה, בגידה, אבל, הורות, שליחות, מחויבות, אהבה, הכחשה, הדחקה.  בניגוד ליפנים ולקוריאנים שהולכים בגדול על סרטי אימה, פנטזיה ומדע בדיוני, הרי שהדנים מסתפקים בכאן ועכשיו, במציאות היומיומית (אפילו כשהם גולשים למיסטיקה, דת, ועולמות מקבילים, זה בדרך כלל קורה מתוך המציאות המוכרת), במבנה המשפחה, בדרמות שבין בעל ואישה, בין בן והוריו. מסורת "דוגמה 95'" של לארס פון טרייר וחבריו שקעה עמוק בנימיו של הקולנוע בדנמרק. הם הבינו שלא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי להפיק סרטי איכות, וזה לא שחסר להם כסף, רחמנא ליצלן.

      

    אז הבה נזכיר כמה שמות ראויים. ראוי להתחיל עם "החגיגה" של תומס ויטנברג, לא בגלל שמדובר בחדשות, אלא בהיסטוריה, בסוג של שורש איתן. "החגיגה" הינו סרט דוגמה #1, דהיינו הסרט הראשון (לפני "האידיוטים" של פון טרייר, שנעשה שנה אחריו ומכונה #2) שנעשה עפ"י העקרונות הנוקשים של חבורת הקולנוענים הצעירים שצמחה בשנות ה-90, ושעוגנו במניפסט פומפוזי – מצלמה ידנית, מקורות אור מצטלמים בלבד, שימוש בעיצוב קיים וכן הלאה. קולנוע דל, פרוטסטנטי בסגפנות שלו. בסרטו של ויטנברג הנצו מספר שחקנים שפעילותם המרשימה בולטת בקולנוע הדני של שנות האלפיים. נתחיל באולריך תומסן, יליד 1963, אחד השחקנים המובילים באירופה היום, גילם את התפקיד הראשי ב"החגיגה", והמשיך לצוץ בסרטים ברחבי העולם כמו "Max" ו-"Blueprint". שני סרטים חדשים בכיכובו, דווקא מארץ הולדתו, מוכיחים שוב את כישרונו הרב, את העוצמה והיכולת לגלם דמויות חצויות – ספק עדינות ומבולבלות, ספק קשות, מעורערות, אפילו סדיסטיות."Inheritance" הוא דרמה משפחתית עגומה על גיבור טרגי שנאלץ לבחור בנאמנותו למשפחה על פני נאמנותו לעצמו ולחייו החדשים עם אשתו השחקנית. לאחר התאבדותו של אביו, דורשת ממנו אמו השתלטנית לתפוס את המושכות של מפעל הפלדה המשפחתי, מפעל גדול מאוד שנמצא בקשיים כלכליים ועומד בפני כמה שינויים מכריעים.  הסרט מתאר את מכירת נשמתו של הגיבור לשטן הקפיטליסטי, מה שעולה לו בבריאותו הנפשית, בערכי המוסר שלו ובמיוחד באהבתו הגדולה. הסרט השני בכיכובו "Brodre" (בעברית: אחים) מתאר את חזרתו של קצין או"ם דני מהשבי האפגאני, בחזרה לחיק משפחתו, כשבינתיים, לאחר שהוכרז כמת, חדר לביתו אחיו הצעיר - אסיר משוחרר חסר אחריות אך מלא כריזמה. שוב השדים אוכלים את המבנה המשפחתי. מדובר בסרטה של סוזן ביר, במאית צעירה פעילה ביותר מתחילת שנות ה-90 ואילך, שפרצה בעיקר עם הצלחתו של סרטה הקודם, "אהבות פתוחות". על התסריט של שני הסרטים הללו אחראי אנדרס תומס ינסן, עוד שם ראוי לציון משום תרומתו המכרעת לקולנוע הדני החדש בסרטים כמו "השיר האחרון של מיפונה" (דוגמה #3) ו"In China They Eat Dogs" שמסמן את תרומתה הראשונה של דנמרק לז'אנר קומדיות הפעולה.

     

     

      ארבעה סרטים שהוזכרו לעיל – "האידיוטים", Brodre, "אהבות פתוחות" ו- In China, מובילים ישירות לשם הבא ברשימה הזו, השחקן שהוכרז ע"י ה-European Film Promotion כאחד הכוכבים החשובים של הקולנוע האירופי, היחיד שזכה בשלושה פרסי בודיל (אירוע מבקרי הקולנוע החשוב של דנמרק) לפני הגיעו לגיל שלושים: ניקולאי לי קס. בסרט Reconstruction הוא תופס את התפקיד ראשי של גבר המתאהב באישה זרה ומאותו הרגע נמחק מזיכרונם של יקיריו. הפנטזיה האלגורית הזו מתארת מצב מסויט שבו האהבה והביטוי האישי האגואיסטי עולים באיבוד העבר. מצב היפותטי בדיוני משמש את הבמאי כריסטופר בו, שזהו הפיצ'ר הראשון שלו, לעסוק במשקל שאנו נותנים לכל פאן בחיינו. החיים, למעשה, הופכים באופן מכאיב, למערך של דילמות ובחירות המאלצים אותנו תמיד לוותר על משהו יקר. החלום הרע של גיבור הסרט אלכס דויד, הוא סיפורו של הקונפליקט האנושי הבסיסי בין אגו לסופר-אגו.    פפריקה סטין מסמנת את הצלע הנשי במשולש הזה. ב"האידיוטים" היא מופיעה לצד לי קס וב"החגיגה" היא מגלמת את אחותו של תומסן. ראוי לציין שהאנשים האלה מצטלבים על סטים כמו שאנחנו מצטלבים בפלאפל השכונתי, והעבודה לא פוסקת. ב-2004 החליטה סטין לקחת את המושכות לידיים ולביים את סרטה הראשון, סיפור התמודדותם של שני בני זוג לאחר מות בתם בתאונת דרכים. כנראה שהבחורה למדה הרבה בצד האקסביציוניסטי יותר של המצלמה, מפני שכשהיא מאחוריה היא שולטת במדיום בצורה מושלמת (חוץ מזה שכשעושים סרטים עם החבר'ה מהשכונה, סיכויי ההצלחה גדלים). סטין מיטיבה לתת צורה לאווירה השוררת בבית שמנסה להדחיק על מנת לא להישבר, ואז היא פותחת כמה חרכים, שהולכים ומתרחבים ככל שהסרט מתקדם. המשחק מושלם כמעט ובעיקר ראויה לציון קארן ליסה מינסטר הותיקה יותר, שמגלמת בדמותה את תמצית ההדחקה עד שלבסוף מתגלה הפונקציה העלילתית שלה וכל הרגשות נשפכות על הרצפה כמו קיא שהבשיל זמן רב מדי בבטן. למי שרוצה להמשיך ללקק את האצבעות מעבודתה המקצוענית של סטין כשחקנית, מומלץ לצפות בדרמה המשפחתית Okay (בת מכניסה את אביה הנוטה למות לתוך ביתה והשדים יוצאים מהבקבוק) ובסרט הפשע הקומי המהנה, Stealing Rembrandt, שמשתמש בז'אנר כדי לעסוק שוב (כרגיל) ביחסי אבות ובנים.    

     

     

    שם נוסף החוזר ונשנה בחלק נכבד מרולר הכתוביות של הסרטים שהוזכרו הוא שמה של טרינה דירהולם. כמו עמיתיה היא בוגרת "החגיגה" ובשנה שעברה גילמה את דמותה של קייט, אסירה בעלת יכולות על-טבעיות. סרטה של אנט אולסן, In Your Hands , מפגיש את האסירה האינטרוברטית עם כומר-אישה שמגיעה לבית הסוהר כדי להחליף את איש הכמורה הקבוע. הסרט מעלה דילמות מוסריות הקשורות בהפלת עוברים, ומעמת את הכומר עם אלוהים. נראה שהאסירה המסתורית, בעלת כישורי ריפוי בלתי מוסברים, מופיעה בכלא כקדושה מעונה ומצליחה להכניס הרבה מאוד אהבה ותקווה למרחב הקלאוסטרופובי שבין הסורגים. הסרט מצולם על פי עקרונות "דוגמה 95'" ובכך הוכתר כ-# 34. בסרט Okay מגלמת דירהולם דמות שונה בתכלית השינוי – אישה לסבית שנכנסת להריון מאחיה ההומו של גיבורת הסרט (אותה, כאמור, מגלמת פפריקה סטין) – אפיזודה שמעלה כמה שאלות לגבי הורות במאה ה-21, במיוחד בדנמרק, שלהזכירכם, הייתה המדינה הראשונה בעולם שעגנה בחוק נישואים הומוסקסואליים. Tvilling (תאומים בדנית) הוא סרט תודעה הזוי ביותר שבו אישה היסטרית, אותה מגלמת דירהולם מכניסה לתוך חייה מוכר ביישן ואדיפלי מהסופרמרקט השכונתי. הבחור המאוהב מוצא הזדמנות לחדור אל חייה לאחר שעברה תאונת דרכים שבה איבדה גם את בן זוגה וגם את יכולת פענוח המציאות שלה. הגבול בין בן הזוג ההרוג לדמותו של הגיבור הולך ומיטשטש מתוך רצונה להדחיק את המוות ולהחיות את אהובה בדמיון.     

     

     

    השם האחרון ברשימה הוא השחקן סורן פילמארק בעל הארשת הרצינית, שפניו מופיעים ברבים מהסרטים החדשים, ביניהם Aftermath, Stealing Rembrandt ו-Flickering Lights. חובבי הקולנוע המושבעים יזהו אותו בתור ד"ר קרוגשוי מסדרת הטלוויזיה האימתית של מורטן ארנפרד ולארס פון טרייר, "הממלכה". סרטו האחרון מ-2004, King’s Game, הוא מותחן פוליטי אפקטיבי ביותר על עיתונאי החושף מזימה להשתלטות מצד פוליטיקאי תככן על מנהיגות מפלגת האופוזיציה. פילמארק מגלם את דמותו של הנבל במקרה הזה. הבמאי ניקולאי ארסל, שזהו סרט הביכורים שלו, מראה כיצד גם השלטון הדמוקרטי נגוע במניפולציות פליליות או סתם נטולות מוסר מצד אישים פוליטיים וגורמי תקשורת. הסרט מראה כיצד התאווה לכוח ושררה מעבירה על דעתה גם את הפוליטיקה של המערב הליברלי, זה שנסמך באושיותיו על עקרונות של צדק וחוק. הדנים, כנראה, לא יכולים לגמרי להתעלם משאלות הכרוכות ביחסי הורים-ילדים ובעלים-נשים, וגם כאן שזורה עלילת המתח במטענים משפחתיים. אביו של הגיבור הוא חבר פרלמנט לשעבר שמנסה להניע את בנו מלנבור במגירות אסורות וערכיהם של השנים באים לידי ביטוי תוך עימות בין דורי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/3/09 23:41:

      צטט: רפי הג'ירפי 2009-03-21 14:54:30


      האם אפשר לראות בערוצי הכבלים בארץ עוד סרטים עם פפריקה סטין המשובחת? ואם כן איפה ומתי?

      בברכה,

      רפאל דנמרק

       

       

      את האידיוטים ואת השיר האחרון של מיפונה אפשר לראות בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית ב-HOT. מעבר לזה אין לי מושג לגבי שידורי הכבלים. אני מצרף לך לינק לעמוד שלה באתר האוזן:

       

      http://third-ear.com/p_prefo.aspx?id=98112115

       

      צפייה נעימה!

        21/3/09 21:14:

      מעניין, מאיר וכתוב היטב. תודה
        21/3/09 14:54:


      האם אפשר לראות בערוצי הכבלים בארץ עוד סרטים עם פפריקה סטין המשובחת? ואם כן איפה ומתי?

      בברכה,

      רפאל דנמרק

        20/3/09 17:50:


      אני אפילו הייתי מוותר על "אל הלאומי". מספיק אישי. שאנשים יתחילו לדבר על דברים מהחיים שלנו שעד עכשיו הוקטנו במסגרת התעסקות עם נראטיבים פוליטיים גדולים בעיקר. גם "ביקור התזמורת" וגם "בופור" (הדי טוב בעיני) הם עדיין סרטי מיינסטרים שמחפשים את האינדיווידואל בתוך הקונטקסט הפוליטי שבו הוא מתקיים. אני מאוד בעד זה, אגב, ממש ממש. אבל אני חושב שבהחלט אפשר ללכת אל המאוד אישי וייחודי תוך זיקה אל הקולנוע האירופאי (והדני בפרט) ופחות אל מוסכמות התסריט האמריקאיות. עם זה אני מסכים איתך לחלוטין.

       

      אני דווקא לא הייתי מביא את חלק מהדוגמאות שנתת (עטאש לעומת זאת הוא דווקא אחלה דוגמא). אני הייתי מביא כדוגמאות טובות יותר את "ולקחת לך אישה", "אור" "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" "חופשת קיץ" "נגוע" "חתונה מאוחרת". הקולנוע הישראלי עדיין מקדם יותר סרטים שעשויים במתכונת שקיבלנו מהטלוויזיה האמריקאית. באיזשהו מקום גם "כנפיים שבורות" הוא כזה (ודוגמא לסרט טוב ואפקטיבי) וגם "ללכת על המים" (דוגמא לסרט קצת מצער...)

       

      יש במקום הזה המון תוכן - פוליטי, חברתי, היסטורי, אידיאולוגי, מיני, פסיכולוגי - וצריך לאפשר ביטוי של כל הרבדים בהוויה הישראלית גם אלה שלא בהכרח יביאו את ההמונים לבתי הקולנוע (ביננו, אנשים כבר במילא לא הולכים לקולנוע, חוץ מלבלוק באסטרים) וגם יש אופצייה מאוד ברורה לעשות סרטים בתקציבים דלים עם מצלמות וידיאו ועריכה על מחשבים ביתיים. לא חייבים להיצמד לדרישות הממסד.

        20/3/09 17:01:


      רשימה מעולה של סרטים וכתבה מצויינת לכשעצמה! החגיגה,טרילוגיית המעמדות שאותה הזכרת בטקסט קודם, אהבות פתוחות, וכן הסרט שהזכרת על המפגש בין אשת הכמורה לנרקומנית לשעבר, הם סרטים מעולים. הם כאלה בגלל שיש בהם תסריט מצויין, משחק נהדר, דגש עצום על יחסי משפחה- הטוב שבהם וההרסנות שבהם, ובעיקר הרבה אהבת אדם וחמלה.

      הקולנוע הדני הוא הסיכוי של הקולנוע הישראלי אם ישכיל להימנע מאספקיזם בנוסח אמריקאי ויעסוק בכנות ובקטן (גם תקציב קטן)בפנים הרבות של המציאות הישראלית היומיומית הקשה, בלי חוכמות, טריקים וקריצה לקלילת שמאפיינת את מרבית היבול של השנים האחרונות.

      אהבה קולומביאנית, איים אבודים וסימה וקנין הם דוגמאות רעות. עץ הלימון, עטאש-צימאון, ביקור התזמורת, וואלס עם באשיר זה לדעתי הכיוון הנכון של הקולנוע הישראלי: קטן, מקומי, יוצא מן האישי אל הלאומי ובעיקר: משמעותי

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין