עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    נער החידות ממומבאי

    פוסטים אחרונים

    אהוב יקר

    7 תגובות   יום שלישי, 17/3/09, 14:34


    סצינת חלום:

     

    'כבכל בוקר עדי במדים בדרכה לשדה התעופה, מעשנת סיגריה ברציף העליון של תחנת הרכבת התחתית, 'קונסטי' , שעת בוקר מוקדמת, התחנה ריקה.

    אליאל עולה מהמדרגות הנעות בצד ימין עם אופניים, מאחוריו בטור אבירם ודרור.

    עדי רצה אליו, מאושרת, הם לא התראו כבר כמה שנים, אליאל לא מגיב, ממשיך לגלגל את האופניים לכוון היציאה, אבירם ודרור ממשיכים אחריו בראש מורכן, מהפתח חודר אור מסנוור,עוד בוקר של יום חורף קר.

    עדי עוברת מאחד לשני ושואלת מה קרה? למה אליאל לא שמח לקראתה??? השלושה חולפים על פניה,קפואים, אינם מבחינים בנכוחותה'

     

    מעין תהלוכת לוויה, מזכיר לי תמיד את עטיפת התקליט 'אבי רואד', תמיד חיפשתי את פול...

    החלום חוזר על עצמו במהלך אותו חודש, ידעתי שמשהו אינו כשורה...

     

    'אנחנו הילדים של חורף', קיץ 2006,

    גרתי אז בגרמניה,'אבל כבד ירד על כפר תבור', אני זוכרת את רק את המילים הראשונות על מסך המחשב עוד לפני הקפה...

    למה לא אמרו לי?

    בכיתי בכל הגוף, התכווצתי... אני מודה זאת לא פעם ראשונה, אני חולמת על אנשים בטרם מותם...בלי כוונה.

    ניסיתי להתריע, אבל לא היינו מוכנים ליום האחרון למלחמה...היה נדמה שאפשר לצאת מהמקלטים, שמדובר בסיוט ולא עוד נבואה שחורה.

    תמיד החזקתי כרטיס ספייר, לכל צרה שלא תבוא, אחרי שעתיים הייתי בדרך

    מנהל הטיסה הציע מקום בביזנס אבל אני לא מרגישה בנח, נשארתי במקומי

    300 איש עלעלו בעיתון והחיוך שלך מתנוסס בחזית מביט אליי מכל הכוונים, חדר של מראות.

    התכווצתי במושב, לא הספקתי ללוויה.

    כשהגעתי הביתה היה כבר חושך, אבא שלך לבד בגינה, מסומם מכאב, התחבקנו.

    יש מין קשר שכזה ביני ובין יהודה, היה בא לבקר אותי בצבא גם הוא חלק ממשפחת גולני, זה היה קצת מביך תמיד גרר אותי אחריו לחדר אוכל קצינים, חשתי שלא בנוח, לא במקומי, הייתי רב"ט.

    יהודה איננו זוכר מאיפה הגעתי באותו הערב אבל בכל יום זכרון, יום שנה או בכלל ממלמל משהו על איך באתי מארצות הברית או משבדיה במיוחד בשבילך

    כבר לא היינו בקשר, החיים מפרידים... אבל היית זכרון יקר, היחידי פחות או יותר ממקום שבילדותי גרם לי לברוח, את כל השאר דחפתי למגירה ואמא ניילנה למזכרת, תעודות ישנות, תמונות מחזור...

    אהבתי אותך, 'אהבה סודית' של ילדים, בטח ידעת, אבל מי לא? שתי ידיים לא תספקנה לכל הבנות שכמותי

    היית אל יווני עם עץ זית קשור לצווארך, גבר חלומות בהמשך, כתם לידה בצד הפה ולפעמים גמגמת לפחות בתור ילד, בעיני זה היה אפילו יותר ממושלם.. מעניין אם זה היה הדדי? יכולנו לצחוק על זה באחד הימים...

    אליאל לא היה הראשון, יוסי אליאל ז"ל שלפניו נפל בקרב על הבופור, לא רחוק ממך, אני מסרבת להאמין בגורל, אכזר כלכך.

    נותרנו חברים טובים באמת לכמה שנים עד שלקחתי רגליים ופחות או יותר נעלמתי מאותו הכפר, החיים מפרידים,.. אמרתי את זה כבר

    הרבה דברים השתנו באותו קיץ, אחרון שלך, זוכר שזכינו בבחירות בית הספר לליכוד, הפרחנו פתקי מח"ל בחצר? הציונית הגדולה , היית בטח מאוכזב ממני...שנאתי את המדינה ששלחה אותך, לאן??!!! שנאתי את אותם חלומות שרדפו אותי הם התקרבו יתר על המידה, חוסר אונים מהול באשמה.

    חיפשתי אותך בעיתונים ומדי פעם מצאתי, לא הפסקת לחייך.., המשכת איתי בארנק, בבופור, ב'קיץ האחרון' וב'מחכים לך' אני עדיין מוחה דמעה איתם יחד, המשכת ונותרת מאחור, נשאר רק החיוך

    אומרים שבן אדם גדול נמדד בזכרונות, גם במותך היית גיבור! אלוהים לוקח את הטובים ביותר, היפים ביותר

    כמה לא הוגן מצידו

    ביקשתי פשוט להנציח, לשחרר עורק בדרך ללב

     

                                   לזכרו של סרן אליאל בן יהודה ז"ל

                                     אהוב יקר

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/4/10 22:22:

       

       

      כואב

        14/6/09 00:20:


      לעולם אל תתני לעצמך לשכוח

       

      רצוי להמשיך את החיים כדרך הטבע

       

      ולא לשכוח לזכור לפחות פעם אחת בשנה כל שנה

       

      משתתף בצערך

        13/6/09 15:41:


      עדי,

      עשית לי דמעות בעיניים! בתור X צבא קבע שאבדו לו הרבה חברים החזרת אותי הרבה שנים אחורה, איך שהחיים ממשיכים ואנו לפעמים שוכחים.

        12/5/09 22:47:

      בובי קשה לי להגיב על זה כי רק יורדות לי דמעות...

      אני אנסה לשמח אותנו בזכרון

      זוכרת שהיינו קטנים בגינה אצלכם היינו משחקים ב'חבורות''?

      עלה לי בראש פתאום...

      אבל עדיין ישלי דמעות...

        12/5/09 22:35:


      עדי'קה,

      עוד מעט מתחיל יוני, חודש ימי ההולדת.. את ב27, אני ב8, אליאל ב14.. את ואני נהיה בנות 27, אליאל נשאר בן 24.

      לפעמים זה מתסכל שמה שנשאר מאנשים כמותו, ממנו, זה רצף של קלישאות, על כמה הוא היה טוב ומיוחד, כמה כולם אהבו. אבל בכל פעם שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, מאנשים שונים, ממעגלים שונים, מזמנים שונים בחיים שלו, נחשף עוד פן שמרכיב את אותו פאזל שתמונתו הסופית כל כך ברורה. היא אליאל, והיא מושלמת, והיא לא נפגמת ולא נפגמה, והיא רק מאד כואבת להביט בה.

      זה לא ייאמן, כמה שכולם הרגישו שהוא חבר טוב, שהוא המיוחד שלהם, שהוא הקשר שלהם לבית, או לצבא, או לטיול או לעבודה.. הוא השאיר כזה שקע, כזה חור בלב, בגוף כולו, שכאבי פנטום ארורים מבעיתים כל לילה, כל יום, מערערים ומכווצים. וכל תמונה מחוייכת שלו, מכעיסה. למה הוא ממשיך לחייך, ואיך לעזאזל הוא הלך בלי להפרד.

      הוא אמר לי בשיחה האחרונה, ביום שישי, יומיים לפני מותו, שאני אחכה לו עם הרוסי הלבן, שהוא מזמין. אינעל אביו, אני עדיין לא שתיתי רוסי לבן מאז. הוא אמר שהמלחמה הזו רק החייתה אותו, שגרמה לו להבין כמה הוא מאושר, וכמה עוד יש לו להספיק. אינעל העולם, היה לו עוד כל כך הרבה להספיק.

      בהלוויה, באזכרה, נתלנו אחד על השני. כל כך מובן, תמיד יכולנו להתלות עליו, ופתאום, עץ האלון החזק, הנעים, היציב, גדום, קטוע.

      עדי, הידיים שלי כואבות מהרצון לחבק אותך, אחרי שקראתי את שכתבת.

      כל כך בהיר הכאב שלך, מנוסח היישר לעורקים. אני כל כך קטועה ומגמגמת כשאני מנסה לכתוב עליו, מחשבות לא סדירות. תודה שכתבת. גם בשבילי.

       

       

       

        20/3/09 11:36:

      וואו, כבד. השארת אותי ללא מילים, רק על מחשבות בגין התמודדות עם אבל.

       

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      adila
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין